אחרי שהלכת לפני כמעט וחודשיים
והנה שוב קפצת לחיי.
ידעתי שכשאראה אותך אחוש שמחה,
רק לא כזאת
הרגשתי הקלה, הקלה שחזרת, שהכול שב לקדמותו,
למרות שזה לא כך...
ניסיתי להימנע מלהביט יותר מידי..
אבל בכל פעם שהסתכלתי, איכשהו הרגשתי שעינינו נפגשות.
אולי זה היה סתמי מהכיוון שלך, אולי רק חיכית שאבוא לומר שלום אחרי כל כך הרבה זמן.
בסוף נשברתי, ניגשתי אלייך, וקיבלת אותי בזרועות פתוחות, יותר נכון זרוע פתוחה,
אבל אי אפשר להאשים אותך על התיק הענקי שסחבת
(ליבי אלייך, נסחבתי עם תיק ענק, שקית קרועה ומצלמה כל הערב)
ליבי פעם במהירות בכל דקה שעברה, כנראה גם האדמתי קצת
שאלת אותי למה לא הגעתי לפני כמה ימים לטקס – נחמד לדעת שהיה לא אכפת שלא הגעתי
לא יכולתי להגיד לו שהסיבה שלא הגעתי הייתה בגלל שהתביישתי להגיע, אז עניתי בפשטות שהייתי חייבת לשמור על הלשכה.
הלוואי והייתי מדברת איתו קצת יותר, או הייתי זאת שאותה חיבק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
