אני עצובה. לא טוב לי, וזה מעציב אותי אפילו יותר. ועכשיו אני
עצובה מאוד.
ואם היתה לי אהבה, אולי הייתי רק עצובה שוב, אולי יהיה לי טוב יותר.
ואם אני אעבוד במה שאני אוהבת
ואם קודם אני אבין מה אני אוהבת
מה אני רוצה
אולי אני אהיה עצובה פחות.
ואם אני אקלוט שהגיל הביולוגי הוא הגיל.
אני בת 32. זה כפול מ 16.
(נשימה עמוקה. אנחה)
ועכשיו עצב הצידה.
אני כועסת. ממש ממש כועסת.
אני כועסת כי לא טוב לי, אבל אני קפואה, דוממת, ולא
שוברת את הכלים
ואני כועסת כי אני לבד. ואני כועסת כי אני לא יכולה להינות מזה.
וגם כי אנשים מתים בעולם כל הזמן. גם בגלל זה אני כועסת.
וכל הכעס יוצא על ההורים. מסכנים. כועסת על עצמי ושופכת עליהם.
וזה מכעיס.
אני כבר לא לחלק לשתיים.
פאקינג שיט! אני כבר לא ילדה גדולה. לא ילדה. אני מבוגרת
(שתי סטירות)
פסיכולוג? כדורים? תואר שני באירופה?
להתפטר מהעבודה? לנסוע לטייל? קורס רוחני כזה או אחר של הילינג או משהו?
לעזוב את תל אביב? לעזוב את הארץ? אולי לקנות רכב?
להתחיל עם בחורים באתר היכרויות? בפייסבוק? על הבר?
לעשות דיאטה? הלבנת שיניים? טיפול עשרת אלפים?
קפואה, מפוחדת. אובדת עצות.
(עיניים נעצמות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
