תערו של אוקאם

הפוסט מכיל תיאורים שקשורים לפציעה עצמית. אם פצעתם את עצמכם בעבר או אם אתם פוצעים את עצמכם בהווה, תיאורים אלה יכולים להוות טריגר. הקטע לא נערך על ידי.

"רציתי לספר לך את הסיפור שלי, אולי כי אני גאה כי נגמלתי, אולי סתם גי בא לי להרגיש את זה שוב.

בכל מקרה, כך או כך חשתי צורך להוציא את זה החוצה, ואת נשמעת מעניינת ומבינה בנושא.

אני עוד מעט בת 16, י"א.

שנה שעברה הייתה שנה שכלפי חוץ נראתה נורמלית לגמרי, אבל הרגשתי שעמום-

שעמום במובן של אדישות, ששום דבר שקורה אינו מלהיב אותי אפילו שאחרים נסערים בגלל זה.

ידעתי שאני אדישה, חשבתי שזה רגיל, אבל בערך באוקטובר לפני שנה הבנתי בפעם הראשונה

שהאדישות הזאת גם משפיעה על הרגשות שלי,שקשה לי נורא להתרגש, לשמוח, לבכות, לאוהב ולשנוא.

תמיד הייתי עצורה, תמיד התאפקתי כשאני רוצה לצרוח על כל העולם, אולי מרוב שהייתי עצורה הפסקתי כבר לכעוס או להרגיש משהו בכלל.

יום אחד אחרי שהבנתי שאני לא מרגישה יותר הלכתי ברחוב, חשבתי מה לעשות ולא היה לי מושג,

וכשלא שמתי לב, נכנסה בי מכונית.

נשברה לי היד, התעקמה לי הקרסול והיו לי כמה חבורות רציניות באיזור הצלעות,

ועוד כששכבתי על הכביש ודממתי וחיכיתי בשקט לאמבולנס התחלתי לבכות, הרגשתי כאב.

התחלתי לפגוע בעצמי, בהתחלה הייתי רשלנית, פצעתי את עצמי במקומות שנראו לעין לפעמים וחברה שלי ראתה את זה,

מאז הייתי יותר זהיה ופגעתי בעצמי בעקר ברגליים.

ניסיתי דברים שונים, לבדוק סוגי כאב שונים, פעם עם מספריים, עם סכין גילוח, פעם מזרק

(אם מזריקים פעמיים לווריד במזרק ריק יש סיכוי למוות, אז הזרקתי פעם אחת.)

פעם לקחתי כדורים, פעם נפלתי בכוונה מאופניים, ונדמה לי שהכי קיצוני היה עם סכין המטבח הגדולה.

אהבתי להרגיש , בכיתי וצחקתי גם יחד כשראיתי את הדם נוזל, זאת הייתה הרגשה טובה.

כשהשנה הזאת התחילה חשתי קצת יותר משוחררת ולא פגעתי בעצמי כבר כמה חודשים,

אני לא יודעת אם אחזור לזה, אבל כשאני מביטה בצלקות לפעמים אני מתגעגעת לתחושה.

ד"א אמרת שחיטוט בפצעים זה גם פגיעה עצמית, מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לעשות את זה בלי מודעות ממש.

לא ממש משנה לי אם תבחרי לשים את זה בבלוג או לא, הייתי צריכה לשתף.

אולי תזכרי אותי בכינוי הזה,

כריבדיס."

אני מכירה את ההרגשה - או יותר נכון את חוסר ההרגשה - ואת מה שזה מביא איתו. דברים שאמורים להעציב אותך או לשמח אותך פשוט לא מעוררים בך כלום, והפציעה העצמית, באותו רגע ממש שלפני, נראית כמו הדרך הקלה ביותר לגרום לעצמך להרגיש, לפחות משהו, אפילו אם זה כאב פיזי. וכשמרגישים את הכאב הזה, חולפת לה המחשבה ש"הנה, אני מסוגלת להרגיש משהו. אני אמיתית". הבעיה (אחת מיני רבות) בפציעה העצמית היא, שהריק חוזר ואיתו חוזר גם הרצון לפגוע בעצמך. ואז קל ליפול להתמכרות הזו.

אני שמחה שנגמלת. הלוואי והייתי חזקה כמוך. אולי אהיה בבוא היום, ואני מקווה שהוא יגיע כמה שיותר מהר.

בהצלחה עם ההתמודדות. שמרי על עצמך!

שתפו את סיפורכם על פציעה עצמית שלכם או של קרוב אליכם (בצירוף כינוי) במייל:

[email protected]

לילה טוב והמשך שבוע נהדר ובטוח