תערו של אוקאם

אני עדיין לא רואה את ה"אור" המיוחל, לא חוויתי שום הארה בחיי והחיים שלי לא השתנו אלא נשארו ריקים מתוכן ורגש כמו שהיו לפני כן, כשהייתי חותכת. הצלקות נותרו לי ו... אפילו הראיתי אותן לחברה אחת שלי. זה היה מוזר מאוד, קודם כל מכיוון שהן באזור הפנימי של הירכיים שהוא מקום די אינטימי אצלי, ושנית כל כי... הפגיעה הייתה מכוונת. לא משנה כמה פצעתי את עצמי ועד כמה, זה תמיד ירגיש לי מוזר ומביך לדבר על זה עם מישהו אחר, חיצוני, ועוד יותר להראות לו את הצלקות. אלה לא צלקות יפות. אני בלגניסטית לא נורמלית בחיי וזה גם מתבטא בפן הזה של ההתנהגות שלי - הן פשוט פרושות על העור שלי באופן די פרקטי, כלומר, היכן שלא רואים והיכן שיש מקום. 

זה עדיין מוזר לי. למה שמישהו יבחר להכאיב לעצמו. למה שמישהו, שפוי, נורמטיבי יבחר באופן מודע בדרך ההתמודדות הזאת? אז זהו, שזה עניין אימפולסיבי. עניין של דחף. אני כועסת -> אני חותכת. אין שום שליטה, למרות שישנה האשליה שהאקט הזה, שהוא לא פחות מהזרקת סמים לתוך הגוף, הוא אקט שמביא לשליטה עצמית או מהווה אקט של שליטה עצמית. למרות זאת, היו ימים בהם, באופן שיטתי ומאורגן, פרשתי בפניי נייר טישו שעטף את התער של אבא, הצטיידתי בנייר טישו נוסף, בערימות, בשקית זבל, שטפתי את הידיים ואת התער בסבון ובחן ובחיוך יצאתי למסע של חיתוכים. מה זו שליטה עצמית אם לא זה. ניסיתי לביית חיית פרא, כביכול, בניסיון שלי לתכנן את הדחף האימפולסיבי הזה. 

אני יודעת שאני לא חכמה במיוחד, לא ניתנה לי איזו מתת אלוהים, אבל אני אינטליגנטית. אני יודעת להבחין בין טוב לרע. אני יודעת שכשאני חס וחלילה אצטרך להוריד את המכנסיים כדי להתקלח בטירונות, או בבדיקה רפואית, או - שאלוהים יעזור לי - עם בחור/ה, אז אני אתבייש כל כך שארצה לקבור את עצמי. אני כנראה אעשה הכל כדי למנוע מזה לקרות. אני כנראה אעדיף להישאר מסריחה, עם עגבת בכוס ורווקה ובתולה נצחית, מאשר שמישהו יראה את הצלקות שלי. ולא "כנראה", אלא "בדוק". 

אז מה עושים הלאה? איך מעלימים את הצלקות? ויותר חשוב, איך מעלימים את הדחף?

אני יודעת שלא כתבתי הרבה זמן. הייתי צריכה להתנתק מכל העניין לגמרי כדי להפסיק. גם, לאור העובדה, שאף אחד לא קורא פה... ;) אני מבינה שלא חטאתי. אולי אכתוב פה יותר, עכשיו כשתקופת הבגרויות החלה וכשהעומס (כן, כן) פוחת. נראה.