תערו של אוקאם

21.5.11

14:36

אז מילים פוצעות. אפילו יותר מאלימות פיזית, שהרי צלקות וחבורות נעלמות בסופו של דבר. אבל אני זוכרת כל מילה רעה שההורים שלי אמרו לי. 
אני אדם שנוטר טינה. אני יודעת שזה לא טוב, כי מילה רעה שנאמרה בשלב מסוים בחיים שלי מלווה אותי כל החיים. אבל ככה אני.

אני חייבת להדגיש שיש לי חיים טובים; לא נאנסתי, אני לא באה מבית הרוס. אבל אבא שלי הוא אלכוהוליסט בנשמתו והוא מרשה לעצמו לעשות מעשים שאדם שפוי לא היה עושה. מצ'פחות ותקיעות אצבע במצח לריבים רועמים שהיוו מונולוג שלו עם עצמו עליי עד להערות אקראיות על האופן שבו אני שופטת צלחות ומנקה את השיש - אני זוכרת את הכל, ואולי זו הסיבה שחרטתי בבשר שלי את מה שלא יכולתי להביע במילים.

מאז שהייתי קטנה הייתי ילדת בית, לא הייתי יוצאת הרבה והיו ימים שבהם שעות על גבי שעות פשוט ישבתי מול המחשב והייתי תקועה בעולם קטן משלי. זה לא השתנה הרבה מאז. אבא שלי היה מגרש אותי החוצה כדי שאני "אצא לשאוף אוויר צח בחוץ" והייתי פשוט יושבת על המדרכה ובוכה. אבא שלי היה רב עם אמא שלי הרבה, וכשזה הגיע לשיאו הוא גם הרביץ לה, אבל זה לעולם לא היה תמיד ולעולם לא היה חמור עד כדי מיון. אבל זה נשאר. לאחרונה אבא שלי התחיל לשתות לסירוגין, כשבימים של שתייה הוא היה צועק עליי משכרות ובימים של פכחות הוא היה מעליב אותי, כי אחרי הכל עוד יש לו אי אילו מעצורים כשהוא פיכח. אבל גם כשהוא בסדר, הוא לא; הוא מבקר אותי על כל דבר שאני עושה. שום דבר לא מספיק טוב בשבילו ולא משנה כמה אני משתדלת - אני חרא של אדם וילדה, אני כפוית טובה, אני לא מעריכה את ההורים שיש לי, אני לא מכבדת אותו. הטון שלי אף פעם לא מספיק מכבד והמבט שאני תוקעת בו לא נעים וטוב. אבל עכשיו זה באמת מוצדק, כי אני שונאת אותו כל כך, שאני לא יכולה להשתלט על זה. שפת הגוף שלי שקופה. אני שקופה, אבל זה לא משנה באמת, כי אני לא אדם בפני עצמו אלא צל שאמור להיראות אך לא להיות.

אמא שלי... יש תקופות שבהן היא בלתי נסבלת. אולי זה בגללי - אולי כי את כל הכעס שיש לי על אבא שלי שאני לא יכולה להוציא על אבא שלי, אני מוציאה עליה. אני לא ראויה לה. היו תקופות בהן היינו רבות (והרוב הוא בגללי) והיא אמרה לי שהלוואי שהייתי מתה, הלוואי שהיא לא הייתה מולידה אותי - ואני בלב, כן, הלוואי, הלוואי באמת.

ההורים שלי לא יציבים. ישנן תקופות שבהן אנחנו צוחקים בארוחת הערב וישנן תקופות שבהן אני פשוט עוזבת את שולחן האוכל כי אני לא מסוגלת לשמוע אותם יותר. כי אני עומדת להתפוצץ על אבא שלי, לקחת סכין מטבח ולתקוע אותה בו. אני עומדת להגיע לסף, והוא ממשיך לדחוק בי אל הסף הזה. בגלל זה אני לא יציבה. בגלל זה אני לא מרגישה שאני יכולה לנשום עמוק ולהירגע כשקורה משהו רע, אלא חייבת להיגרר לתוך התקף זעם או היסטריה, להכות ברהיטים בבית, או לפגוע בעצמי.

בגללם אני חותכת.

לא.

זה לא נכון.

בגללי אני חותכת - אבל אני אני בגללם. אני מכוערת, עקומה ומטומטמת בגללי, אבל אני מודעת לזה בגללם. כי הם אומרים לי את זה כל יום. כי הם, במבטם, מראים לי שהם נגעלים ממני כי אני חרא של בת. ואחרי שנים על גבי שנים שאת מרגישה את הדברים האלה - את משתכנעת. אולי זה נכון.

אולי אני לא בסדר.