תערו של אוקאם

באופן כללי אנשים בריאים אמורים להרתע מזה. לעישון ולסמים יש איזושהי סטיגמה שלפציעה העצמית אין. עישון, בהשפעת התקשורת הוא עניין שיותר מקובל מסמים ומפציעה עצמית. זה מצמיד לך איזושהי תווית, עדיין, אבל זה לא נחשב, יחד עם הסמים, כ"דבר חולני" לעשות לעצמך כי החברה חשופה יותר לסמים ולעישון מאשר לפציעה עצמית. גם הפציעה העצמית בהכרח באה יד ביד עם מצב נפשי רעוע, לעומת העישון ואולי גם הסמים, שמשמשים אנשים כדי להגיע להיי, לאו דווקא כדי לגרום לעצמך סבל, למרות שזה לרוב תוצר הלוואי של ההתמכרות כשמדובר בסמים. 

פחות מסוכן? תלוי. תלוי איזה סם את עושה, כמה את מעשנת ליום, איך את פוגעת בעצמך ואם את שומרת על עצמך תוך כדי, למרות שזה נשמע דיי הזוי. עוזר להרגע? יש גם סמים שעוזרים להירגע ויש כאלה שאומרים שגם עישון מרגיע. גם הפציעה העצמית ממסכת רגשות שליליים, ועוזרת להירגע, שוב תלוי למי. באופן כללי - כשמדובר ב"בחירה" בין סמים קשים, עישון של 3 חפיסות ליום של קאמל אדום, או פציעה עצמית - עד גבול מסוים הייתי בוחרת בפציעה העצמית. אבל אני לא רוצה לעודד את זה - אמנם זה הרע במיעוטו, אבל לא צריך לבחור באף אחד מהדברים האלה. יש דברים אחרים בחיים שעוזרים להירגע. 

אני מניחה שמה שמלחיץ אנשים רבים בנוגע לאנשים שחותכים את עצמם הוא הקושי בלהבין למה אדם נורמטיבי יחסית יקבל על עצמו את ההחלטה לחתוך את עצמו. זה יכול להיות גם הדם, הפן הוויזואלי, שעוזר לחלק מאלה שחותכים את עצמם (הרצון לראות דם ולהרגיש חי) אבל בטח מלחיץ אנשים "רגילים" שלא הבינו את זה מעולם. מה לעשות, אנחנו חיות ביולוגיות ויש לרובינו רתיעה מדם. הרי השאיפה היא להשאיר את הדם שלך בגוף שלך, לא מחוץ לו. זה רק טבעי להלחץ מאנשים שאוהבים לראות את הדם שלהם ולחתוך את עצמם. פציעה עצמית גם לרוב באה עם סטראוטיפים שונים, שלפיהם האנשים שחותכים את עצמם הם אנשים מדוכאים, אובדניים, חולניים, מזוכיסטיים, רוצים להשיג תשומת לב בכוח, מניפולטיביים, "פריקים/אימואים" וכו', סטראוטיפים שאף אדם נורמטיבי ובריא כנראה לא היה רוצה שידבקו אליו. 

לעולם לא הייתי מתרחקת מאדם שעושה את זה. כמישהי שיודעת איך זה מרגיש לחתוך את עצמך ולהרגיש לבד לחלוטין, שאת לא יכולה לדבר עם אף אחד בנוגע לזה כי את פוחדת מתגובות של אנשים, במיוחד אלה שקרובים אלייך - הייתי תומכת באדם שחותך את עצמו או פוגע בעצמו בכל דרך אחרת, הייתי מדברת איתו ומסבירה לו שזה לא עושה אותו ליצור חריג וחולני, להיפך; זה עושה אותו אנושי, כי כולנו מדממים אדום וכולנו מרגישים לפעמים שהחיים הם יותר מידי ושאנחנו לא יכולים להתמודד איתם. הייתי אומרת לו את מה שאני רציתי לשמוע כשעשיתי את זה לעצמי - שזו לא הדרך; לא משנה כמה תחתוך את עצמך, זה לא יהפוך אותך לחכם יותר, יפה יותר, מצחיק יותר, מוכשר יותר... זה פשוט יוסיף לך כמה צלקות שתלבש עוד הרבה זמן. זה רק ממסך את תחושת הריקנות/העצבות/הזעם בך לכמה שניות, דקות, שעות... זה בסוף חוזר. ואז אתה תקוע במעגל שקשה לצאת ממנו. 

אפשר לראות בלינק הזה תגובות מסוגים שונים, חלקן תומכות וחלקן מגנות את התופעה. אישית, חלק מהתגובות של אנשים גורמות לי לרצות לפגוע בהם, לא בעצמי. וזה מצחיק שזה דבר שהוא כל כך נפוץ ועדיין אנשים חיים בבועה שזה לא קורה בסביבתם וש"רק אנשים אובדניים חותכים את עצמם כי הם רוצים למות וכי הם מדוכאים או אנשים עם סטייה מינית שאוהבים להכאיב לעצמם כדי להתגרות מינית". זה בכלל לא ככה. ומה לעשות - אנשים שלא חוו את זה לעולם לא ידעו איך זה מרגיש להכאיב לעצמך פיזית כדי להעביר הלאה את הכאב הנפשי. ואני לא מאחלת את זה לאף אחד.