פתאום גם לי קשה לתאר במילים. כמו שהיה ניצוץ שהגיח עם הגשם הראשון, ומשמעותו הייתה: 'ברכותיי. התבגרת!'.
לא, זה לא הולך להיות פוסט על ניתוח ממורמר וקפדני בנושא 'אוי, כמה רע לי ועצוב', אלא יותר בסגנון 'וואו, אני מאושרת. אף פעם לא הרגשתי שלמה כל כך.'
כשאני עצובה – אני מתעמקת ובוחנת.
כשאני שמחה – אני פשוט.. שמחה.
מה נכון? להיות 'פשוט עצובה', כמו שאני 'פשוט שמחה' – או להתעמק ולבחון למה האושר כאן?
לא נראה לי שיש דרך אחת נכונה. אני רוצה לתהות על האושר, להבין ממה הוא נובע, אולי לזכור את התקופה הזו כציון דרך משמעותי, ואם מצב רוחי הטוב ייעלם אי פעם – אז שגם אדע כיצד לחזור לפסגה ממנה אני משקיפה כעת.
תמיד כשביקשו ממני להציג את עצמי או לתאר מי אני בכמה מילים, לרוב זה הלך ככה: "אני שיר, בת X מראשל"צ, אופטימית, חברותית..'
לא יודעת למה האמת. רק היום אני מבינה כמה אופטימית אני.
אני מאושרת. השלמה, שלמות. הבנתי שתמיד יכול להיות טוב יותר ותמיד רע יותר. אבל באמת, יש בי הרגשה של שלווה אינסופית ורוגע.
לא הייתי משנה כלום. הלוואי והכל היה נשאר כמו שהוא עכשיו. בלי להוסיף, בלי לקחת. בדיוק כזה.
יש את הדברים הקטנים. תמיד יש אותם, בולטים יותר או פחות. ולומדים לחיות איתם, להשלים. וואו. השורש ש.ל.ם חוזר על עצמו.
החברים שלי, האהבות שלי, המשפחה שלי, האמונות שלי, הזיכרונות שלי, התובנות שלי, הבית שלי. הכאב, הדברים הקשים.. הפצעים, הצלקות. הכול מרכיב אותי. זה נמצא, לטוב ולרע, ונעים לחשוב ככה. זה באמת שם.
למרות הכול, טוב שהדברים קרו. הרי הטרגדיות הנוראיות חישלו אותי והפכו אותי למי שאני, בין היתר. אני אוהבת.. מלאת אהבה. החלטתי לתת מעצמי, יש לי מה לתת. לא לפחד להודות בזה. לנסות ולא לפחד כלל.
והנה, שוב הדברים הקטנים.
זה מאהבה. המקסימים שאוהבים לקפוץ עלי מאחורה ולצעוק: "בווו!". זה מבהיל אותי. לא מפחיד. אז אני פולטת איזה 'אעעעע!111' מבוהל וכולם צוחקים. ואז אני שוב מרגישה שלמה.
ויש קטנים פחות.
אין סיבה לפחד. יקרה מה שיקרה, יש סיבה מוצדקת לכל דבר, גם אם היא לא נראית מיד.
פתרון יבוא על מקומו במוקדם או במאוחר, ושוב, השלמה.
אני אוהבת אנשים, אוהבת לאהוב, לתת, לצחוק, להצחיק, להקשיב, לדבר.. לנגן.
הגיטרה והפסנתר.. כל כך כיף שמאמינים בי.
כשהייתי בת 7 וחצי ביקשתי לנגן בפסנתר.. אימא – שאני אוהבת אותה יותר מיום ליום במקביל לליקוט הזיכרונות המשותפים – מיד רצה לקנות אחד כזה. את הטוב ביותר.
היום, כשאני עוד מעט בת 15, רציתי ללמוד לנגן בגיטרה. סבתא לא היססה והביאה את הגיטרה הטובה שבטובות. אני מודה לה – לא על הגיטרה, אלא על האמונה שלה בי. ומהצד שלי, מבפנים, אני יודעת שגרמתי לה להאמין בי. היא לא סתם החליטה, היא בוטחת בי. ואני גרמתי לה לבטוח.
אין פה תכלית אחת ברורה. גם לא סדר הגיוני או כרונולוגי. יכול להיות שהרבה מהכתוב לא מובן או יתפרש אחרת אצל כל אחד.
וזה בסדר.
אני אוהבת, אוהבת הכל. לכתוב, לקרוא, ללמוד, להיתמך, להבין, לעזור.
להיות חברה. חברה של דודה שלי, של אחי ושל אנשים שאוהבים גם הם. יש כל כך הרבה מכנים משותפים בין אנשים, אבל לפעמים לא פשוט לגלות אותם.
טוב לי. אני מחוברת יותר.
להושיט את היד זה קל. למשוך את היד שתפסה את שלי, זה קצת מורכב יותר.
אבל אחרי שהצלחתי להרים אותה? זה מדהים.
חשוב להחליף את הקנאה בפרגון. להפסיק עם האגואיזם, לדעת לתת.
לתת לתת לתת.
אינטואיציה, תחושת בטן.. הן לא מופיעות אצלי באופן שכיח. נדיר, למען האמת. אבל כשיש, אני משועשעת מאוד. לפעמים גם גאה בעצמי.
ללמוד.. מכל אחד אפשר ללמוד והמון.
זה מרתק, מעניין, מעשיר.
וגם מעניקים בחזרה.
-
אני חושבת שאני לא מושלמת.
אבל בפה מלא אוכל להגיד: אני שלמה.
תודה.
מזג האוויר, בעלי חיים, בית, מכ"צ, ספרים.
בגדים ארוכים וכיפים, להתכרבל, חיוכים, האנשים שלי, האנשים שאני שלהם, להתגעגע. לדבר ולהקשיב, להבין. וואו, זה כל כך כללי והרבה מילים זרוקות באוויר, אבל.. אני באמת מתכוונת. זה כל כך אמיתי.
מעריכה את האמת.
מבטים שמשלימים אחד את השני ומבינים מבלי להוציא הגה. צחוק.. מתגלגל, משוחרר.. להשתטות. אהבות, דברים קטנים.. הכול, היום-יומיות, השגרה, זה מורכב מהדברים הכי יקרים לי.
אירועים משפחתיים, לצחוק, לבכות, ים. ריחות מתוקים שמעוררים את הנפש, לקבל טלפון, אסאמס, מייל או מכתב. גיטרה, פסנתר, מוסיקה. אוכל טעים עם ניחוח של זיכרון ישן. אותם, אתכם, את הכול. את כולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
