על אסי דיין אי אפשר לדלג, לא אני בכל אופן. לפני שראיתי את הסרט השני בטרילוגיה, זה שבא אחרי "החיים על פי אגפא"( שעשה לי קצת הרבה כבד), ולפני "מר באום" שהיה הזוי והפחות טוב מבין השלושה. קראתי ביקורת על הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה", אני זוכרת שאחד המשפטים בביקורת היה משהו כמו " הסרט קשה לצפייה ומשאיר תחושה רעה גם ימים אחרי" לרגע חששתי אם לראות את הסרט בכלל. אני לא אוהבת את הסרטים שמשאירים מועקה. ובכל זאת אסי דיין, שאני לא אראה?

אז ראיתי את השמיכה של משה.  הביקורת דיי השפיעה עלי בהתחלה. היו קטעים שהצחיקו אותי וחששתי לצחוק שמא אני טועה בפרשנות שלי או שרגע אחרי יקרה משהו לא צפוי וארגיש שמוטה.

אבל הסרט ו/או אסי'לה לא אכזבו ואחרי כמה סצנות שכחתי מהביקורת ונמרח לי חיוך תמידי ולא מעט פרצי צחוק קולניים.

זה אחד הסרטים הישראלים ובכלל, שהכי התחברתי אליהם. סרט חכם, מצחיק, סרט מהחיים שכולו גרוטסקיות כאב והומור על האבסורד שבחיים. "הגיבורים" הם שלושה לוזרים נרקומנים(רבקה נוימן ואורי קלאוזנר מתוקים שבא לנשוך אותם) שבעצם מהווים מראה לכל אחד מאיתנו.  סרט סרט נו.

וגם את ירח מר אני אוהבת לאהוב עד מאוד.