אני מודעת לזה שלא כתבתי פה כבר כמה חודשים, פשוט לא היה לי כל כך זמן וכשכן היה לי, פשוט לא היה לי ראש לזה.
אז היום יום העצמאות, אחד החגים האהובים עלי.אני אוהבת את ההרגשה הישראלית שמלווה את החג הזה, ואת זה שכולם יוצאים לחגוג בלי כל הכובד של המנהגים של החגים הדתיים.
אז אתמול הייתי אמורה בהתחלה ללכת לבמות במרכז העיר, אבל בסופו של דבר החלטנו אני, חברה ושני ידידים לפגש בהרכב המצומצם הזה לעל האש בבית של אחד מהם. בהתחלה באמת עשינו על האש וכל זה, אבל בשלב מסוים התחלנו להשתעמם ועלינו לחדר של הידיד. ישבנו שם שעות ודברנו על המון נושאים, ואז החלטנו לעשות "חקירה צולבת" לכל אחד, כלומר לשאול אחד את השני שאלות שרצינו לשאול הרבה זמן ופחדנו שלא יסכימו לענות. ואז, חברה שלי שאלה אותי, איך זה שאני מסתדרת עם לשמור הכל בבטן, בלי לספר לאף אחד. עניתי לה שאני לא ממש שולטת בזה, ואני לא מצליחה לספר דברים. באותו שלב ידיד שלי התערב ואמר שאם אני אספר הם יכולים לשמור סוד וזה רק יעזור. אחרי זה השיחה המשיכ להתגלגל למקומות אחרים, אבל אני המשכתי לחזוב על זה שאולי באמת הגיע הזמן לשתף מישהו.
ואז, בהחלטה של רגע, החלטתי לספר להם משהו שמעיק עלי כבר כמה חודשים, למרות שהיה לי מאוד קשה לדבר על זה ולבטא את זה במילים. ספרתי להם, וגיליתי שזה באמת עזר. אמנם זה לא פתר את הבעיה, כי זה לא יכול היה לגרום לדברים שקרו פשוט להיעלם, אבל זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. אחרי שפרקתי את מה שהיה לי על הלב, הרגשתי פתאום הרבה יותר קלילה.
לפני שהלכתי לישון אתמול (בערך בארבע לפנות בוקר, כי ישבנו אצל הידיד בחדר שעות על גבי שעות), הרגשתי בפעם הראשונה מזה הרבה חודשים הרבה יותר קלילה ומשוחררת. בסופו של דבר אני שמחה ששיתפתי מישהו בזה, במיוחד כשהצלחתי לגרום להם להשבע שהם לא יספרו על זה לאף אחד.
זה היום עצמאות הכי מוזר שהיה לי בחיים, כי באמת עשיתי משהו שונה. אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו.
חג עצמאות שמח לכל עם ישראל 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
