ברחוב הראשי,
ממש ליד תחנת הרכבת, ישב איש בתחילת שנות הארבעים לחייו וקיבץ נדבות.
בגדיו היו
בלויים, פניו מלוכלכות, וריח לא נעים נדף מגופו. שערו השחור היה מבולגן וגדל פרא,
ועיניו הכחולות הביטו בעוברים ושבים במבט כבוי.
כמה מטרים
לידו, הייתה עמדה לקניית כרטיסים לרכבת. התור היה ארוך, ואנשים מיהרו לקנות כרטיס
ולהגיע לרכבת. לרובם לא היה זמן להתייחס לקבצן שכמוהו.
חייל עם
כומתה כסופה הגיע לתחילת התור. לא עבר זמן רב לפני שהוא יצא משם, מתוסכל ומקלל
בקול.
נראה שהוא שם
לב שמישהו מסתכל עליו, כי הוא הרים את מבטו לעבר הקבצן. הוא לא נרתע ולא ברח, כמו
רוב האנשים ששמים לב שמישהו כזה נועץ בהם מבטים.
במקום זאת,
הוא התקרב אליו, וחייך חיוך קטן. הוא הכניס את ידו לכיסו, והוציא משם כמה שקלים
בודדים.
"זה כל
מה שאני יכול להביא לך, חבר" אמר החייל, "מצטער, אני חיי ממשכורת של
חייל"
"תודה
לך" ענה לו הקבצן בנימה מנומסת. החייל לא הצליח להסתיר את הפתעתו.
הוא נראה
לרגע כאילו הוא חוכך בדעתו, ולבסוף התיישב ליד הקבצן, נאנח בכבדות.
"פספסת
את הרכבת?" שאל אותו הקבצן.
"כן.."
ענה החייל, מעט מופתע מההתעניינות שהוא מגלה בו, "הייתי אמור לפגוש את חברה שלי
לפני שהיא טסה לחו"ל. ועכשיו אני לא אספיק להגיע." הוא נאנח בצער.
שנייה אחר
כך, הבין החייל שהוא מתלונן על חייו בפניי קבצן, שמנסתם אין לו אפילו קורת גג
לישון מתחתיה הלילה. הוא הרגיש לפתע צורך להתנצל.
"גיא"
הציג את עצמו החייל.
"תומס"
ענה הקבצן, לא טורח להביט לעברו.
גיא תהה אם
אולי נוכחותו גורמת לפחות אנשים לתרום כסף לתומס, אבל אז שם לב שרוב האנשים מיהרו
כל כך עד שהם אפילו לא טרחו להביט לעברם.
"איך
הגעת למצב הזה, תומס?" התעניין, מנסה שלא תישמע אפילו טיפת תוכחה בקולו.
"אווו
זה סיפור ארוך" בפעם הראשונה, תומס חייך. חיוך מוזר, אבל בהחלט חיוך.
"חלקו יפה, חלקו טרגי. אתה בטוח שיש לך זמן לשמוע את כולו?"
"הרכבת
הבאה מגיעה רק עוד שעה." ענה גיא, מעט בייאוש, מעט בסקרנות, "יש לי
זמן"
"בסדר,
אם ככה" אמר תומס, "סיפורנו מתחיל לפני כ-25 שנה:
"יום
אחד, כשהייתי בן 16, הלכתי לאיבוד.
הגעתי עד לקצה
השני של העיר, ולא היה לי מושג איך לחזור.
אתה מבין,
באותה תקופה הייתי נער די טיפש. הייתי חתיך-"
"וואו,
חתיכת הערכה עצמית" קטע אותו גיא, צוחק.
"כמו
שאמרתי," התעקש תומס לחזור לסיפור, בבירור לא מרוצה מההפרעה:
"הייתי
חתיך, בנות אהבו אותי, וזה גרם לאגו שלי להתנפח יותר מידי, ולמוח שלי להתרוקן.
הערב הגיע,
והייתי רחוק מאוד מהבית. הייתי עייף, ובלי להתחשב יותר מידי בכללים או בשטחים
פרטיים של אנשים אחרים, נכנסתי לאחת הגינות הקרובות, ונרדמתי על ספה שהייתה שם
בגינה.
"בבוקר, קמתי בחדר אחר לגמרי. זה היה חדר
מוזר, מין מעבדה כזאת. הייתה שם מין מיטה מאולתרת במרכזו, שעליה אני ישנתי,
ומסביבי היו מלא בקבוקונים מלאים בנוזלים לא מוכרים, ועוד כל מיני דברים שאני עד
היום לא יודע איך קוראים להם. אתה בטח למדת ביולוגיה בתיכון, אתה בטח תדע לאבחן
אותם בשמות-"
"אתה
מתכון כימיה" תיקן אותו גיא, שוב מפריע באמצע.
"זה
באמת משנה עכשיו? העיקר שהבנת את הכוונה." ענה תומס, והמשיך:
"הייתי
סקרן, ורציתי לדעת מה אלה כל הנוזלים האלה. אבל בדיוק כשקמתי, מישהי נכנסה לחדר
וצעקה 'אל תיגע!' בצורה כזאת שגרמה לי לקפוץ. איך היא הבהילה אותי! נשבע לך- עד
היום יש לי סיוטים מאותו הרגע! האישה לבשה שמלה שחורה ארוכה, צמודה כזאת. שמלה
שהייתה גורמת לכל ההורמונים שלי, בתור נער בן 16, להשתולל, אלמלא איך שהפנים שלה
נראו. היא הייתה מאופרת בצורה מפחידה. כל העיניים שלה אופרו בשחור, גם האודם היה
שחור- אפילו הלחים שלה אופרו בגוון כהה. השיער שלה היה מנופח כאילו היא כרגע חטפה
מכת חשמל, וקעקוע ארוך היה לכל אורך יד ימין שלה.
'איך קוראים
לך?' היא שאלה אותי. לקח לי קצת זמן עד שעניתי לה, 'תומס'.
היא הובילה
אותי לסלון של הבית שלה. היו שם חיות מפוחלצות לכל אורך הקיר. כל הרהיטים היו
בגוונים כהים.
'מה עשית
בגינה שלי, תומס?' היא שאלה תוך שהיא מסמנת לי להתיישב על הספה. היא התיישבה בספה
מולי.
הייתי שחצן, ועניתי לה תשובה שכיום אני מתבייש
לחזור עליה. היא התעצבנה, והיא ענתה לי בהתאם:
'תקשיב לי
חוצפן קטן,' זה מה שהיא אמרה, 'אם אתה לא רוצה שאני אכריח אותך לשתות כל אחד ואחד
מהשיקויים שיש לי בחדר השני, אתה תשלם לי על הלילה שבו ישנת בחצר שלי, זה ברור
לך?!'
"לא הייתה לי ברירה. רק לפי טון הדיבור
שלה, היה ברור שאם אני אשתה אפילו שיקוי אחד, הסיכויים שאני אשרוד יהיו קלושים.
אז הסכמתי.
והיא אמרה לי בדיוק מה אני צריך לעשות. חשבתי שהיא תבקש ממני פשוט לשלם לה כסף. לא
חשבתי שאני אצטרך לעבוד אצלה במשך 10 שנים."
"אז
פשוט עבדת אצלה? זה הכל? זה הסיפור הגדול?" שאל גיא, מאוכזב מעט.
"אה!
אבל לא שאלת במה עבדתי!" חייך תומס. והפעם החיוך היה שונה. גומות התגלו
בלחיו. גיא תהה אם זה מה שמשך את הבנות המדוברות.
"נו..?"
דחק בו גיא, "במה עבדת?"
"או!
שאלה טובה!" אמר תומס, ופירט:
"הייתי
צייד שדים. התפקיד שלי היה לצוד שדים ולהביא אותם למכשפה הזקנה. ככה קראתי לה,
למרות שהיא הייתה אולי בת 30"
"רגע,
רגע, רגע!" עצר אותו גיא, צוחק בקול, "היית- מה?! צייד שדים? אתה עושה
ממני צחוק או מה?"
"אתה לא
חייב להאמין." ענה תומס באדישות, "אני פשוט מספר לך את הסיפור שלי.
"שדים
הם יצורים שלא כולם יכולים לראות. יש כאלה שנולדו עם היכולת לראות אותם, ויש כאלה
שצריכים קצת.. עזרה. בהתחלה המכשפה הזקנה הביאה לי שרשרת שכל עוד שענדתי אותה
יכולתי לראות את השדים. אני חייב לציין שהשרשרת הזאת גם משכה שדים אליי. זאת הייתה
שרשרת כסף פשוטה, עם תליון עגול שעליו חרוטה גולגולת עם שתי עצמות מוצלבות מתחתיה-
סמל המוות.
יש כמה דרכים
להביס אותם. אפשר לחסל אותם לחלוטין בעזרת כישוף טהור, אפשר לכלוא אותם, ואפשר
הקפיא אותם לכמה מאות.
אני הייתי
צריך לכלוא אותם. כל אפשרות אחרת הייתה גורמת למכשפה הזקנה לכעוס עליי.
היו לה כל
מיני שיטות איך לעשות את זה, אבל אני לא יכולתי להשתמש ברובן. לכן היא פשוט נתנה
לי סיכת ביטחון עם כפתור קטן שמוצמד עליה. בכל פעם שהייתי צריך להילחם בשד, לחצתי
על הכפתור וסיכת הביטחון נהפכה לחרב שיכלה לנטרל אותם לכמה שעות, כדי שאני אוכל
לשאוב אותם לתוך בקבוקונים קטנים. כל שד בבקבוקון משלו.
הייתי מסתובב
בבית ספר עם כמה בקבוקונים. אנשים התחילו לחשוד בי שנהייתי שתיין."
הוא צחק צחוק
מוזר. גיא הביט בו בעיניים פעורות, מסרב להאמין למשמע אוזניו.
"אני זוכר שפעם אחת, בשנה האחרונה ללימודים
שלי, היה שד ממש בבית הספר שבו למדתי. במשך יום לימודים שלם התחמקתי ממורים
ומהמנהל בניסיונות לכלוא את השד הזה. בסופו של דבר הוא נכנס לשירותים של הבנות.
כן, כן- לשירותים של הבנות! ונאלצתי להיכנס אחריו. אתה מבין, הוא היה יכול לברוח
דרך הצנרת או משהו. נלחמנו בשירותים של הבנות. העפתי אותו על המראה, שנשברה כמעט
לגמרי, ובתגובה, הוא העיף אותי בכיוון אחד התאים. מזלי שהאסלה הייתה סגורה. אבל
נפלתי ישירות על הפח. כולי התכסתי בפדים וכל מיני זבל של בנות. מבין שנינו- אני
חושב שהוא זה שסבל פחות בקרב הקטן הזה. בסופו של דבר הצלחתי לכלוא אותו ולהביא
אותו למכשפה. הקטע הרע הוא, שהמנהל ראה אותי יוצא מהשירותים של הבנות, ונאלצתי לשלם
על המראה, שלא לדבר על זה שהוא הכריח אותי לנקות את הכל שם בתור עונש"
גיא הסתכל עליו,
תוהה אם האיש שיושב לידו איבד את שפיותו, ואם כדאי לו לברוח "עדיין לא אמרת
איך הגעת למצב הזה" אמר לבסוף.
"לאט-לאט
חבר, אנחנו מתקרבים לזה. אבל קודם כל- תרצה לשמוע איך פגשתי את אשתי?"
הציע תומס.
"אתה
נשוי?!" התפלא גיא. ואז הסמיק כשהבין עד כמה לא מנומסת הייתה שאלתו. תומס
צחק. צחוק אמיתי, משוחרר. ניצוץ קלוש הופיע בעיניו.
"הייתי."
ענה לבסוף.
"מה
קרה?"
"אתה
מקדים את המאוחר! תקשיב קודם כל להתחלה!" הוכיח תומס, "ככה זה קרה:
"זה היה
כשהייתי בן 24. רדפתי אחרי שד בכל העיר. הוא היה חזק. מאוד חזק. הוא הגיע עד לרכבת
התחתית. זה היה אחד הקרבות הארוכים ביותר שנלחמתי. הצלחתי לכלוא אותו בסוף, אבל
הייתי תשוש. בקושי היה לי כוח לעמוד על הרגליים. ממש קרסתי על אחד מכיסאות ההמתנה.
היא ישבה בכיסא לידי, והביטה בי במבט מודאג. בגיל הזה, כבר נהייתי טיפוס מעט יותר
נחמד, וניסיתי לחייך אליה, אבל הייתי פשוט מותש.
היא הציעה לי
מים, שלקחתי בשמחה. היא חיכתה למישהו, שהגיע כמה דקות אחר כך.
הם בדיוק
עמדו ללכת, ואז היא חזרה אחורה, ושאלה אותי איפה אני גר. היא לקחה אותי הבייתה,
ומאז שמרנו על קשר טוב.
היינו הולכים
ביחד לפארק לאכול גלידה, הולכים לקולנוע, לקחתי אותה למסעדות- מאוד נהנינו יחד.
בשלב מסוים התחלנו לצאת קבוע.
היא לא ידעה
על השדים, ואני לא ידעתי איך לספר לה.
כשהייתי בן
26, והיא בת 25, הצעתי לה להינשא לי. היא הסכימה. החתונה תוכננה לכמה חודשים אחר
כך.
המשכתי לעבוד
אצל המכשפה, היא טענה שעדיין לא החזרתי לה את התשלום המלא על הלילה שביליתי בחצר
שלה. וארוסתי לא ידעה על זה כלום.
המכשפה הגיעה
לחתונה שלנו, למרות שלא טרחתי להזמין אותה. היא מאוד הלחיצה את אשתי החדשה, אבל לא
יכולתי לבקש ממנה ללכת.
היא לא נשארה
להרבה זמן, רק אמרה לי שאני מסכן את הנערה המסכנה, ושאני עלול להביא למותה.
אז לא הבנתי
על מה היא מדברת. נשאר בי עוד חלק שחצן שפשוט אמר שהיא מקנאת-"
צחוקו של גיא
קטע אותו. למרות שהוא עוד לא היה בטוח לגמרי אם להאמין לסיפור או לא, הסיפור בהחלט
עניין אותו.
"חשבת
שהיא מקנאת?! לך? וואו! היה לך חתיכת אגו עצום!" צחק.
"לא
חשבתי שהיא מקנאת לי" תיקן אותו תומס בחוסר סבלנות, "חשבתי שהיא
מקנאת בנו- היא עצמה אף פעם לא התחתנה. אף פעם לא ראיתי אותה עם מישהו.
חשבתי שאולי היא מקנאת בקשר שלנו. אולי גם היא רוצה קשר עם מישהו"
"זה
נשמע הרבה יותר הגיוני" ענה גיא בציניות.
"אתה
רוצה לשמוע את ההמשך או לא?" שאל תומס.
"תמשיך"
חייך גיא.
"אז
תהיה בשקט! איפה היינו? אה! החתונה:
"כמו
שאמרתי, היא אמרה שאני עלול לגרום למותה של אשתי. היא לא פירטה, ולא הבנתי גם איך
בדיוק זה יכול לקרות. אני לא טיפוס מסוכן מטבעי. רק כיום אני מבין, שהשדים נמשכו
אל השרשרת, וברגע שקשרתי את חייה בחיי- שדים חכמים-חלקם די טיפשים- יכלו לתפוס
אותה ולקחת אותה כדי לגרום לי לעשות כרצונם- כדי לגרום לי לשחרר שדים אחרים
שתפסתי, וכד'.
לא, לשאלתך
הבאה- זה לא מה שקרה. לא לקחו אותה כדי לאיים עלי.
"יום אחד נתקלתי במשפחה של שדים. כן, כן,
יש גם משפחות שדים. רובם מעדיפים להסתובב לבדם- אבל יש גם כאלה שמתקבצים ביחד. אין
ביניהם קשר דם- בייחוד בהתחשב בעובדה שלא זורם בתוכם שום דם- אבל הם בכל זאת מוגדרים
כ-'משפחה'.
בכל מקרה,
נתקלתי פעם במשפחת שדים. תפסתי את כולם. לפחות זה מה שחשבתי.
שד אחד הצליח
להתחמק. הוא כעס עליי מאוד על כך שכלאתי את כל משפחתו.
הם כבר לא
היו אצלי- הבאתי אותם למכשפה. לכן לא הייתה לו שום סיבה לקחת את אשתי בתור קלף
מיקוח. אז בתור נקמה, הוא פשוט.. הרג אותה"
קולו של תומס
נהיה חלול, חסר רגש. לא נראה שום רמז לבכי בעיניו.
גיא תהה מה
עבר על האיש הזה בחייו.
ואז תומס
המשיך לדבר. הוא דיבר בקול מעט עצבני, כאילו נזכר במה שהרגיש אז, לפני יותר מ-10
שנים:
"הייתי
מתוסכל. כאב לי על האובדן. אפילו חשבתי על
אפשרויות של התאבדות. החלטתי שאני לא רוצה יותר שום קשר לשדים. הלכתי למכשפה,
ואמרתי לה שהספיק לי. שאני לא מוכן לעבור אצלה יותר. ששילמתי די והותר על הלילה
היחיד שבו ישנתי בגינה שלה.
היא התעצבנה.
או, איך שהיא התעצבנה! היא הזהירה אותי שאם אני אפסיק לשרת אותה- הסוף שלי יהיה
גרוע. זה כבר לא עניין אותי. פשוט הורדתי את השרשרת במחאה, וזרקתי אותה עליה.
היא לא שתקה
לי על זה. היא פרצה לחשבון הבנק שלי ורוקנה אותו. ואז היא שרפה את הבית שלי. את כל
הזיכרונות שלי מאשתי, את כל החפצים שלי- את כל החיים שלי היא העלתה בלהבות.
נהייתי קבצן.
לא הצלחתי להשתקם מאז. והחלק הכי גרוע- לא משנה לאיפה הלכתי, השרשרת רדפה אותי.
תמיד מצאתי אותה במקום קרוב אליי. היא גררה איתה אסונות ומצבים קשים. יש רק דרך
אחת להיפטר ממנה, אבל עד עכשיו לא הייתה לי הזדמנות"
גיא הביט בו.
תומס נראה הרבה יותר מבוגר מגילו. הוא נראה כמו אחד שכל צרות העולם נפלו עליו.
ואולי זה באמת מה שקרה.
"אני
מצטער.." מלמל גיא, "על כל מה שקרה לך, על אשתך.. מצטער שגרמתי לך
להיזכר בכל זה"
להפתעתו,
תומס חייך. חיוך עצוב, מעט נוגה, "ידידי, אני חיי את המציאות הזאת כל שנייה
מחיי. אני אף פעם לא מפסיק לזכור את זה. אין רגע שבו אני לא מצטער על הטעות הנוראה
שעשיתי בגיל 16, על האשיות האיומה שהייתה לי שגרמה לי להגיע למצב הזה. אין שנייה
שבה אני לא מתגעגע לאשתי, אהבתי הראשונה והיחידה, שמתה בגללי. רק בגללי."
קולו גווע,
והוא נאנח. גיא נותר ללא מילים.
"לאיפה
היית צריך להגיע?" שאל לפתע תומס.
"בת
ים" ענה גיא.
"למה
שלא תיקח אוטובוס?"
"טוב..
אני לא מכאן. אני לא מתמצא בכל האוטובוסים.. אני עלול ללכת לאיבוד ולהגיע בטעות
לאילת." גמגם גיא.
"זה לא
מסובך. אתה רואה את הג'ינג'ית ההיא? תבקש ממנה שתכוון אותך. היא מאוד אוהבת לעזור
לחיילים"
גיא צחק.
"אני אלך אליה" אמר, אחרי שחכך בדעתו כמה שניות, וקם על רגליו.
"תודה לך, תומס."
הוא לא האמין
לסיפורו של תומס, אבל החליט שלא להגיד את זה בקול.
"חכה
רגע אחד" ביקש תומס. הוא הכניס את ידו לכיסו הרחב, והוציא משם קופסא ישנה.
"קח את
זה." אמר, "ממני."
"אני לא
יכול.." התחיל גיא, אבל תומס קטע אותו:
"אני
מתעקש. קח את זה בתור מתנה ממני"
"אתה
אדם טוב" אמר גיא, לוקח את הקופסא, "תודה רבה"
"אין על
מה" חייך תומס, אבל רק אחרי שגיא יצא מתווך שמיעה, הוא מלמל: "אבל אני
לא אדם טוב"
גיא עלה על
האוטובוס, והתיישב באחת השורות האחרונות. הוא הניח את תיקו בין רגליו, והביט
בקופסא שתומס נתן לו; ישנה, בלויה, חבוטה, בצבע שחור דהוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
