אמובטלת בברלין

מבין כל מגוון הרגשות שההורות גורמת לי לחוות אני הכי שונאת את חוסר האונים.

מגוון הרגשות שאני חווה הוא רחב. ועצום. והייתי מצפה שיהיה קשה לי לבחור מתוך מבחר גדול כל כך. אבל לא. חוסר אונים הוא הנורא מכולם. בוודאות.

חוסר האונים ההורי הזה, מגיע בעיתות מצוקה קשים במיוחד למשל כשפינו את הגדול בניידת טיפול נמרץ עם הבחור, ואני עמדתי בוכה באמצע הכביש כי הייתי חייבת לשמור על יונקת וקטן. או כשאחד מהם קיבל קיבל מכות בבית ספר וחזר הביתה נסער. ושום דבר שעשיתי לא גרם לו להרגיש טוב יותר או בטוח יותר באותה שניה.  או כשהיא נפלה לי מהיד, במדרגות. וקיבלה מכה נוראית בראש. ולא בכתה בהתחלה ולא חזרה לעצמה מיד. או למשל אתמול כשהקטן עף מהנדנדה ונפל על הפרצוף ושבר שיניים והפך לסמרטוט ועלה לו החום ו...

אז אני עומדת. חסרת אונים. ומקללת. וכועסת. ולא יודעת לאן להפנות את כל התסכול הזה.

וגם אם הכל נגמר בסדר בסוף. וגם אם כולנו שמחים ומאושרים כי זה היה רק כמעט ורק מאוד מאוד קרוב, עקבות החוסר אונים הזה רודפים אותי: למה עשיתי ככה ולא אחרת. למה לא הגבתי שונה.

אני קרת רוח בדרך כלל. כל התסכול או החוסר אונים הזה לא פוגע בתפקוד שלי ואני לא מלבינה, מתאבנת או נתונה לחסדי אחרים. ועדיין, תחושת החוסר אונים הזו, שהיא תזכורת קטנה, פצפונת, לכמה החיים שלנו שבריריים, ולכמה אין לנו שליטה אמיתית על המרחש בהם, מוציאה אותי מהדעת.

אז אני חייבת להדחיק... ואני לא טובה בהדחקות. אני מהצועקים, מהמתעצבנים, מהמבליגים... מכל סוג אחר של התמודדות מלבד הדחקה. אבל אם לא אדחיק, אני אצטרך להתמודד עם חוסר האונים הזה כל הזמן. וזו אופציה הרבה פחות טובה.