אמובטלת בברלין

אני חושבת שמערכת היחסים הכי הדוקה וסימביוטית פה בבית מתקיימת ביני לבין ערימת הכביסה.

כל יום אני ניגשת אליה בחשש, תוהה אם היום יהיה ביננו יום של אהבה אמיתית, כנה, מלא אופטימיות לגבי העתיד (ערמה קטנה, עניין של מכונה או שתיים, האבקה, המרכך ומסיר הכתמים מלאים, המייבש ריק..) או יום של כעס, ריב ומלחמות אגו אין סופיות (ערימה ענקית, עניין שברור שלא יגמר היום. המרכך נגמר, המייבש מלא בערימה של אתמול, וברור שזה עניין של התשה- מי ינצח היום? אני או היא?)

יש ימים שבהם הערימה הזו גורמת לי להתיאש עוד לפני שהתחלתי ויש ימים שהערימה ממלאת אותי במוטיבציה בלתי מוסברת. בכל מקרה, מה שלא יקרה ביננו נכון לאותו היום בלבד. כי גם אם היא נראית היום טוב מתמיד ומביטה אלי בעיניים מפתות ומבטיחות וגם אם יש מליון שאריות מהערימה של אתמול המחר יהיה שונה לגמרי. מערכת היחסים שלנו היא סוג של רכבת הרים מטורפת כזו, של אהבה ושנאה, של ריגוש ופחד. ובשום תחום בחיי לא הייתי מסכימה לשמור על קשר כזה בצורה יומיומית והדוקה שכזו. אבל כאן אני יום יום עומדת מולה, מביטה בה בפחד ומקבלת את מה שלא יהיה שהיא זורקת עלי, וחוזרת שוב, לעוד.. 

כי את עוצמת הריגוש של סל כביסה, מכונה ומייבש ריקים לגמרי לא מקבלים בשום מקום אחר. וזה שווה את הכל..

כביסה:364 אמובטלת:1

היום הזה שלי, תאכלי אבק!