אמובטלת בברלין

שני בנים יש לי, וילדה אחת בת קצת יותר משנה וחצי. זה אומר שכינים לכאורה לא אמורות להיות חלק מחיי. לפחות לא עד שהיא תכנס לגן.  

הן אמורות להיות מכה של אחרים. אני אמורה לראות את השלט בכניסה לגן, שהכינה נחמה הגיעה לבקר והוא לא אמור להפריע לי יותר מידי. מקסימום עוד תור לספר. ככה זה עם בנים, לא? אז לא עם שלי. מכל מגוון התכונות הגנטיות שיכלתי להוריש לילדי נבחרה הנוראית ביותר. השיער המלא, הסמיך. גן העדן של הכינה נחמה. וכנראה גם של זיוה שושנה ורינה. כי כולן שם. והן הזמינו את המשפחה. המורחבת. כולל בני דודים מדרגה שלישית  ואת כל החברות של הבנות שלהן מהתנועה.

זה המקום לציין שאני, אמובטלת, ביליתי רגעים ארוכים מילדותי, במקלחת. עומדת תחת זרם מים ובוכה. כי אמא שלי סירקה אותי שוב. ושוב. ושוב.

כן, כן, צריך להגיד את זה אחת ולתמיד. הייתי ילדה מכונמת. אם מישהו היה מגיע לכיתה עם כינים הייתי מיד נדבקת. אם מישהו היה מגיע לשכבה עם כינים, הייתי נדבקת. אם מישהו היה מגיע לבית ספר עם כינים, הייתי ... הבנתם את העיקרון. מספיק שכינה אחת עברה ליד השיער שלי, היא מיד  גילתה את הפוטנציאל הטמון בשיער עבה, ארוך וחלק, כזה שצריך לפחות שלוש גומיות יחד בכדי לעשות לו קוקו. כזה שאפשר לחיות בו בשקט. בלי פחד ממסרק כינים.

אין חומר שלא נוסה על ראשי הבוער. אין שמפו או מסרק שלא עברו על ראשי מבחן. אמא שלי היתה מסתובבת בסופר פארם של פעם, עם עיניים אדומות ופה רושף אש. "את הכל" היא היתה נובחת על הרוקח, שמה בשקית, מגיעה הביתה ומתחילה לנסות. שעות הייתי מסתובבת עם ריחות של גופרית, זרחן וK800. אחר כך נחפפת ומסורקת במשך שעות, עד שאמא שלי החליטה שדי. הן מתו, כולן. ולמחרת הייתי קמה מלאת תקווה ו..מתגרדת.

איפשהו במהלך התיכון זה עבר. פחות מכונמים בשכבה כנראה. אבל עד אז, הייתי חוזרת כל יום הביתה ומקווה שלא המציאו חפיף חדש. שלא הבטיחו לאמא שלי שהיום זה יעבוד.

הילדים שלי, שקיבלו ממני את הזוועה, החזירו אותי לטראומות ילדותי. אני לא קונה שום תכשיר. אני לא מסרקת אותם שעות במקלחת. יש לי את המסרק הכי יקר בשוק, ויש לי אמונה. שאם אני אתפלל מספיק - הן יעלמו. שיום אחד אני אוכל להפסיק לסרק. שיום אחד אני אוכל ללכת לידם עם פזור.

כי כשאני רואה את השלט הזה בכניסה לגן, אני יודעת. שהיא אולי עכשיו הגיעה, אבל אצלי היא תישאר.