אמובטלת בברלין

אין לי משנה מסודרת בכל מה שקשור להנקה. אני לא פריקית של זרימה טיבעית ולא שולפת שד גלוי בבית קפה מול המלצר אישתו ואחותה. לא תשמעו אותי מטיפה לחלב אם וגם לא להנקה מלאה. אני בעד אמא מאושרת יותר מאשר תינוקות יונקים ומי שלא רוצה היא בעיניי אם שיודעת מה טוב בשבילה. ועדיין, אני מוצאת את עצמי סוגרת שנתיים של הנקה. הילדה שלי, שכבר קשה לקרוא לה תינוקת, יודעת להגיד ש"הציצי לא עובד" כשנגמר החלב ויודעת לעשות מבט מתחנן ולבקש רק קצת כי היא צמאה.

הגדול, שינק עד שנה וארבעה, הביא אותי למצב שהייתי מוכנה לשלם עבור גמילה. היו שלבים שהסתכלתי עליו מרוקנת מחלב ומכוחות, ופיללתי לכריתה מלאה. והוא נגמל. כי השתנה לו הטעם של החלב בדיוק בשניה שגיליתי שיש לו אח שמחכה למצוץ אותי עד דק.

אחיו היה כל מה שהוא לא היה. תינוק מקסים וחייכן שישן במיטה שלו ונגמל לבד בגיל שנה. כזה שאת מסתכלת עליו ביום הולדת הראשון ואומרת שפיצחת את הנוסחא. עכשיו את יודעת איך מגדלים ילדים ואין לך שום בעיה להביא עוד עשרה.

אז הבאתי.

וכשהיא הגיעה, והסבירה לי שאני לא יודעת כלום על גידול ילדים, חזרתי להמצץ עד מוות וחזרתי לקוות לשניה של גמילה. ואז החלטתי שזהו. זה נגמר. יותר אפילו שניה אחת אני לא מניקה. והיא הסבירה לי שאני, בבית שלי, על הגוף שלי, לא ממש מחליטה. ושהיא תחליט מתי כל הסיפור הזה יפסיק אבל זה לא בקרוב ושכדאי שאני ארגע.

וכל הזמן הזה אמרתי לעצמי, את לשנתיים לא מגיעה. אין סיכוי שאת סוגרת פה עכשיו ארבע וחצי שנות הנקה, מה פתאום הפכת לפרסומת מהלכת לשיטת הרצף ולמה שטוב לילדה? מה את נורמלית? את רוצה שהיא ממש תזכור איך זה הטעם של חלב אם והנקה? ושוב החלטתי, ואז נפלה עליה שידה. ולכי תנסי לגמול אותה כשאת מרחמת עליה והיא שולחת בך מבט של אחת שיודעת שאמא כבר נשברה...

אז אני עוד מניקה. ואני מוצאת את עצמי לפעמים מתקפלת מבושה, כשאני אומרת שהיא אוכלת ה-כ-ל... גם את מה שממלא לי את החזיה. ואני מוצאת את עצמי אומרת משפטים חסרי הגיון, כמו "ציצי רק בבית, עכשיו הוא הלך לישון" ואני מחפשת לפעמים מרצפת כשהיא שולפת את מה שהיא רוצה, כי לה לא ממש אכפת מי עומד לידה.

ושוב החלטתי, שדי, עכשיו אני מתחילה גמילה. והיא נרדמה עלי שוב ונמסתי מולה...