אמובטלת בברלין

עוד שבוע בדיוק מתחילה שנה חדשה. הגדול יעלה לכיתה ב, הקטן לגן חובה. הקטנה עדיין איתי- לפחות עד שכל העניין עם היד יגמר.

לפני שנה עברנו לגור מתחת לנשמה של ההורים שלי. פחדתי שהם יכנסו לי לחיים וגיליתי שהם בעיקר בורחים מהם.

לפני שנה הילדים שלי הגיעו למקומות חדשים והגדול לא הודה שקשה לו. היום הוא בעיקר בורר חברים ומודה שככה זה טוב לאהוב...

הקטן, כהרגלו, התחיל בקטן. הוא לא מהמובילים ולא כמו אמא שלו, נגררת. הוא סוליסט.. אוהב מעריצים ואוהב את עצמו. שנה עברה והוא נשאר בדיוק כמו שהיה. אחד שצריך לחצוב בסלע, בכדי לגלות ש"בסדר" זו התשובה ל"איך היה".

הבחור עדיין זורק את הגרביים על הרצפה אבל למד להכניס את הכביסה לארון בדיוק יום אחרי שהחלטתי להוציא משם את הסל כי זה מסריח.

שנה חלפה, חברה אחת לא שרדה את המרחק ואחד סתם אידיוט. הרשימה הצטמצמה. וזה לא שהיא היתה ארוכה מלכתחילה...

עשיתי טיפול פנים אחד והפסקתי כמעט כליל עם העקבים, התחלתי (או חזרתי) ללבוש חצאיות (שריטה מתקופת התיכון) ולצערי, עדיין לא השלמתי שעות שינה. טסתי לחו"ל לחופשה משפחתית אבל לא הצלחתי ללמד אותם לאכול בלי ללכלך את השולחן הקיר והרצפה, וכמו שאמרתי כבר קודם, גם לא גמלתי אותה מהנקה.

יש גם דו"ח פציעות די ארוך-  פוחזת עם מגוון פלטינות וברגים בגלל תאונה, שלוש שיניים נעקרו, אחת מהן בגלל נפילה, שתי אצבעות שלא ברור מה מצבם, ראש פתוח שנסגר בהדבקה ואחד אלוהינו.

ויש אותי, שלפני שנה הייתי מובטלת והיום יש לי שני מקומות עבודה. אבל עדיין אין לי ממש מושג מה בעצם אני רוצה.