אמובטלת בברלין

הימים לחוצים והחופשה אוטוטו נגמרת. בשבוע האחרון הצלחתי להיות האמא שרציתי בעיקר בגלל הבחור שהצטרף אלי לכמה ימים של שכרון חושים. היינו בבריכה, בסרט, אצל חברים.. ולכמה ימים הצלחתי להרגיש שיש סיכוי, שהחופש הזה, שהוריד אותי לרצפה בכמה בעיטות מכוונות היטב, מוכן לאפשר לי להרים את הראש ואולי אפילו להגניב איזה חיוך.

ביום חמישי, אחרי מסיבת סיום החופש במקום עבודה אחד, הגעתי למסיבת פרישה של אחד האנשים שאהבתי במקום העבודה הקודם. לערב אחד, חזרתי להיות לא אמא ולא מובטלת, אלא שמי הפרטי וומה שהייתי פעם. ואולי קצת יותר, כי הצטרף לזה הגעגוע, והזיכרון הסלקטיבי, שנח לו לראות את הטוב ולהתעלם ממה שהיה קצת פחות. והצטרפו המחמאות והגעגועים שלהם שנכנסו לאגו שלי עם סיכה וניפחו אותו לא לאט ולא בעדינות. 

כשיצאתי מהערב המופלא הזה, ונזכרתי בכל הסיבות שבגינן עזבתי, ונהגתי הביתה, באוטו היה שקט לא רגיל, והצלחתי לחזור ולהיות שלמה ומרוצה ממה שהייתי וממה שקרה.

כשהגעתי למקום היחיד שאני יכולה להשוויץ בו מכל הלב, בלי להרגיש שאני עושה דבר נורא, התקלחתי ונכנסתי למיטה. 

אז אולי היום יום השוחק הזה, בצרוף מגוון אירועים שוברי לב ונשמה, מצליחים מדי פעם להפוך אותי למשהו שאני לא אוהבת ולא רוצה, אבל כשאני מצליחה להזכר שכל מה שיש לי זה מה שאני בעצם רוצה, אני מרשה לעצמי להתאהב שוב לאיזו שניה, בזו שמביטה אלי כל בוקר מהמראה.