כישרון כתיבה?! אני פשוט מסרבת לבקר אצל פסיכולוג!

"אני רגישה מדיי לכל הסבל בעולם הזה".

המנטרה העצובה שפתחה את המקרה שלי, בכלל לא תיארה לעצמה כמה עוד סבל, אפשר להרגיש ולשרוד.

בת 26, ניצולת 5א. ספוגת זכרונות כואבים יותר וכואבים פחות, צבעוניים ואפורים,

חולת האסתטיקה שלא מעבירה את הבקבוק, שתכה אותך אם תיגע בפנייה –

עוטפת אותן, מוזנחות ומדיפות, דקה.. שתיים.. שלוש.. לא מרפה ולא זזה. לא מריחה ולא רואה.

עוטפת בדיוק במעגל הצפוף, עוצמת עיניים ומתפללת- אנרגיות, כוחות, צאו. לכו. תעברו.

יש מי שזקוקה לכן יותר.

מי ילמד אותי נפשות מצולקות מהן?

אני, שהגעתי משברי זכוכית שנקראת "המשפחה"?

לתמונות והאירועים שספחתי וספגתי במחנה הריכוז של "5א – אברבנאל" – כבר יש מקום קבע בתוך כל הבלאגן הזה שנקרא המוח שלי. או מה שהם השאירו ממנו. או מה שמחסור השינה השאיר לי.

אם התמונות לא יקבלו שם, צורה עגולה – בוש למקצוע שאני כל כך חושקת בו, בוז לתעודת העיתונאי שהייתה פעם החלום בלילה,

זה שהתחלף בכ' – אולי 100 קילו שהתגלגלו מהמיטה אל הרצפה - שוכבת בתוך שלולית השתן שלה.

"  100 קילו " – זה לא תיאור, זה השם שלה במחלקה. לפחות כשקצינות האס-אס התורניות – מחליפות את מקל העינויים בינהן.

אבל איך אני כותבת בכלל את כל זה?

איזה חומרים כימיקליים משחררי נפכי הנפש- אני צריכה ליטול בשביל להפוך את המילים שלי לתיאור מדוייק, כזה שיש לו התחלה, יש לו סוף, יש לו גיבור וכואב לו הלב. שיהיה גם קורא- שייכאב קצת גם לו.

5:00 – כמעט 48 שעות מאז השחרור, שעתיים שינה ללילה זה, 40 שעות פעילות עמוסות, רגשיות ומעשיות, כבר אחרייי הנחיתה, או יותר התרסקות.

ובכלל, מי היה מסוגל לישון עם המראות האלו?

"נטלי , נטלי! קומי!!" דמות מטושטשת של אחותי הגדולה מנערת אותי וצועקת חצי בוכייה.

"מה?? מה קרה??"

"את צועקת ובועטת.."

"מה??!"

"צעקת... בעטת.. צעקת: "אני מצטערת, אני מתנצלת" ובעטת עם הרגליים במיטה ובאוויר.."

"אני רגישה מדיי לכל הסבל בעולם הזה" .

קצר קטן במוח, כדור שמתיימר לעזור – מפיל את הר הסלעים שעל גבי.

"אמא, קחי אותי לתה"ש. אני מפחדת, אני באמת מסוגלת?"

לא חיכיתי לתשובה וכבר סחוטה נגררת, עור ובשר תלויים על נפש קרועה, לא חושבת, הולכת.

מולי יושבת מול ד"ר י' , העיניים שלה מספיקות כדיי להבטיח לי: "מה שלא חשבת שאת מסוגלת לעשות לנפש הזו – כבר לא יקרה. תסתכלי עליי- אני מצילה אותך."

שוב ושוב לחדד, "זו רק חלוקה לפי איזור מגורים" , "אברבנאל הוא רק סטיגמה מבעיתה"

הם יישמרו עלייך. וכמובן- בקלות בה את מאשפזת את עצמך – את בחוץ.

מחלקה פתוחה ואף אחד בכלל לא שם לב אם את הולכת הבייתה. משם את יוצאת אבל מאוזנת.

הבטחה כל כך ברורה שהפחד הוא רק תחושה בתוך קופסא. תיכף ינעלו אותה.

היא כל כך סימפטית, כל כך מרגיעה, הכל נעשה בעדינות כאילו הייתי אוסף פורצלן יקר ערך.

משהו צבאי כבר אז נכנס לתחושות, הפרידה מאמא הבוכה כשאני עולה לאמבולנס שלוקח אותי לבת ים –

בדיוק אותה הסצינה שבה עליתי בגיל 18 על האוטובוס המגייס.

אני לא יכולה להסתכל אחורה. אני לא רוצה. גם בכי לא בא בחשבון. אני בדרך למקום מבטחים. סופסוף מישהו ייראה אותי, אולי אשמע את מה שאני מחכה לשמוע כל השנים בהם הייתי "הבריאה".

אני מתארת לעצמי עוד "קוראיי מחשבות" כמו ד"ר י', יד רכה על הכתף, ריח של ניקיון, לא חיטוי שורף – ריח של חדש, ריח של רפואה, ריח של הצלה.

אני מוכנה לצייר, אני מוכנה לפסל, אני מוכנה לישון ולהתמסטל, אני מוכנה לדבר.

אני הולכת למקום מבטחים.

באמבולנס מצויידת בתיק קטן, נייר טואלט ובקבוק מים. זורקת הכל כשהנהג מציע לי לעבור קדימה, הנה עוד איש נחמד. עוד חמלה. עוד הבנה.

הוא חטטן. הוא שואל יותר מדיי שאלות, אפילו כאלו שאני לא יודעת לענות עליהן. שואל ומתלוצץ בהומור שמצחיק רק אותו.

ופתאום – אני כבר לא רוצה לדבר.

בין ערות לשינה, בין שפיות לאיבוד דעתי, תלושה. אני רוצה לשים את הראש, אני רוצה לשים את הראש.

החצר של המיון נראית באמת כמו בסיס צבאי: חול וחושך, גם התאורה לא מאמינה באור עכשיו, פתאום אבטחה, פתאום אני שוב נטושה מול מערכת מחנכת ומייסרת.

שום חיוך על פניו של הפסיכיאטר התורן. מי מאשפז את עצמו בשעות כאלו? מי הפריע לו באמצע הנשנוש הלילי?

- "אני יכולה לעשן סיגריה?"

- "לא. מאוחר"

- "מה עכשיו?"

עכשיו תגיע אחות שתיקח לך את הדברים ותלווה אותך עד למחלקה.

לא תשאל מה קורה איתי? איך אני מרגישה? האם אני מטושטשת מעייפות נפשית או אולי מסוממת על סף הרעלה?

דווקא את החלק הזה הכנסתי לאיזור האפור בו נמצאות כל שאר הטראומות שלי,

דווקא איפה שהייתי צריכה לזכור, מי זה ד"ר מנגלה הזה ששלח אותי אל מאחוריי הדלתות הכבדות ולמה?

על מה לעזאזל חתמתי ומה הייתה האנליזה שלו? הריי אין סיכוי שלא דרשתי כזו.

כל כך מתאמצת להיזכר במלל, תוכן, סיבה, שחזור של דברים שאולי נאמרו על ידיי הנשמה המנוערת שלי בין ארבעת הקירות הטחובים האלו, שיכלו להעביר אל מנהל הניסוי שלי – תמונה דומה לתמונת הבנות המסתובבות באיפור מרוח, צוחקות ובוכות, משוגעות ומשתגעות.

מתאמצת לשחזר את הפרצוף הכי אובדני, הכי מיואש וחסר היגיון – מסתכלת אם הוא מספיק כדיי להיטמע בין תלושות המציאות, מוכות הגורל.

היא לוקחת את התיק שלי ומרוקנת אותו כאילו הייתי וינונה ריידר שיצאה מכלבו לתכשיטי זהב.

מצית? החוצה. חפץ ארוך ומשתלשל מספיק כדיי לכרוך את צווארי? לשקית הזבל השחורה. מראת כיס, בושם, מחזק ציפורניים, פצירה, מפתח, כל דבר שעלול לחדור לליבי חד כמו בשורת הד"ר על המשך דרכי.

עכשיו קדימה, לחדר. מעכשיו את שותקת גם אם את לא רוצה לישון. תשכבי במיטה, הנה היא.

בוקר. לפחות לפי שעון המחלקה הלבן שמבשר על בואה של השעה 7 הארורה.

מבטא רוסי נשי וכבד צועק עליי להתאפס, למתוח מצעים ולטוס אל חדר החיטוי שהם קוראים לו מקלחת.

"קדימה! ב8 אוכל וגם אם תצטרכי ללכת עירומה ורטובה – תגיעי בזמן!"

אני מבקשת פיג'מה חדשה לאחר שזו של אמש נספגה בזיעת הלילה הקרה, פחד על השרוול, חשש על הכפתורים, חרדות על כל תפר.

שקית מגבונים שסופגת ממני את מה שנשאר מהבית, אני סופחת ונפרדת.

"ממש לא תקבלי שום פיג'מה כאן אם תמשיכי לסרב להתקלח"

בשוק הטרי, בשוק הבשר הטרי – ניגשה אליי מ'.

ריח של שמפו משיער מבריק ואוורירי, מאמצת את המבט הכי מרגיע: "את חדשה פה, נכון? הגעת בלילה? ברוכה הבאה לגיהנום. פה כולם שחקנים, תוכלי לבחור מה להיות , לכל דמות – מחיר. תכיני את עצמך להיות חזקה, אני אשמור עלייך"

היא כל כך הזכירה לי את החברות בבית.

ילדת פרחים קראתי לה. אוהבת אדם, חולמנית אך מקורקעת, כל כך יפה וכל כך טמאה, לא יכולה שלא לשאול מה לעזאזל חברה שלי תעשה במקום כזה.

מ' מגיעה מהרקע הכי קרוב אליי: תל אביבית מגניבה מהעולם הצעיר שהיה שייך לי עד לכניסתי לכאן,

בת 24 סה"כ וזועקת זיקנה. שבוע וחצי כאן וקלועה בין חברות התיכון שלי לחברות המשותפות עם אימי.

והיא שמרה עליי. היא שמרה עליי כשהצליחה לצייר לי את רגעים ברורים במחלקה שחוזרים כמנטרה,

הכל במין חיוך קליל, כאילו מכינה לי את הקרקע כמו שמכינים ילד עם סיפור החסידה ל-"איך באים ילדים".

שמרה עליי בשפיותה המפתיעה, בהסברים על היכרות עם אנשים משותפים מהעולם שבחוץ.

זה לוקח רק כמה רגעים למרות הטשטוש – "אמא. מה עם אמא? היא דואגת. היא לא יודעת. מה עם אמא?"

לא חשבתי אי פעם שכל כך אשמח להיות לשרותו של מכשיר נייד משנות ה90- מחייגת ברעידות של דאגה, מרצרצת בין קצה מסדרון אחד לשני, מרימה את היד ונודדת עד לנקודה בה אמצא את הקו האחד הזה על צג המכשיר – שמבשר שיש לוויין שמחבר ביני לבין הבעלים היחידים שלי – מאמא שלי הרגישה, שהשארתי מתפוררת כעפר בדלת המיון של תה"ש.

"אמא? אמא? את שומעת אותי? אמא? רק חלק? אמא??"

מאז הייתי ילדה השריש בי חולי הדור ה-2 את הסיוט החוזר בלילות: אני אבודה ברחוב, מחפשת רק להודיע לה שאני בסדר. עייפת רגליים עטה על מכשיר הטלפון הציבורי המטונף, מתקפלת מטה בוכייה, מושיטה אצבע שבורה אל הקופסא הכתומה- אין חייגנים.

*****

ארוחות אי אפשר ממש לקרוא לישיבות הקצרות בהן הייתי ממתינה בין כל המורעבות הזוללות ללא הכרה.

דקת חוסר תשומת הלב ואני רצה אל הפח ובחזרה אל השולחן עם צלחת הפלסטיק הכחולה הקשיחה, זורקת ומתיישבת, מחכה לשחרורי מהחדר המבחיל הזה.

"עד שכולן לא מסיימות, מפנות, מרימות את הכיסאות ומנקות את השולחן – אף אחת לא תעשן!"

רועדת לסיגריה מהרגע שהתעוררתי- אני רצה בהתנדבות לפנות, לנקות, לצחצח, להאכיל, להרים את כל הכיסאות.

מ' עוזרת לי, מחזקה את אמוני בדמיונה לחיי המוכרים בחוץ.

א' ישובה כרגיל אחרונה בחדר העינויים הקולונרי.
נינג'ה, האחות – חצי ישובה על השולחן שמולה, בחצאית המשי השחורה – חושפת קעקוע דיי פרובוקטיבי, חמושה בכפית המתכת החורקת, דוחפת לפייה תוך כדיי איומים: "את חושבת שאני אשב פה כל ארוחה ואאכיל אותך סמרטוט הא?? אז את טועה, אם לא תרעבי למוות זה יהיה רק כי מישהו סופסוף יזוז וידחוף לך זונדה!" (צינור האכלה)

הנינג'ה "לא מדברת איתי" אחריי העימות שהיה לנו בלילה שלפניי, כשעברה ליד מיטת אחת החולות המחוברות לבלון חמצן – כשסיגריה דולקת בידה.

אני מנצלת את הפחד שלה ממני והעובדה שהיא כנראה לא תגיב לא משנה מה אעשה, ולוחשת לא': "את המלכה שלי במקום הזה. את שורדת, את לא סמרטוט – היא סמרטוט" היא בת 45 ותולה בי מבט שבור כשל פעוטה. "נכון?? תראי להם, אל תתני להם לשבור אותך. רק בשבילי, קחי את הכף, תאכלי. היא תקיא מרב חולשה (נינג'ה) " .

אני לוקחת את הכף, שמה לה על הצלחת. אני מהנהנת לה עם הראש, חיוך על השפתיים , דמעות בעיניים.

היא מרימה, מלטפת עדינות את הצלחת, מרימה אל פייה. אני מבטיחה לה שהיא עוד תצא מכל זה – בכוחות עצמה בלבד. אני יכולה להישבע שהיא חייכה, בדרכה שלה..

באחת הפעמים שבהן רעדה ופירכסה א' את דרכה ללא המוצא מצד אחד של המסדרון – אל צידו השני, שמעתי אותה נאנקת לקרוא בשמה של אחת האחיות. לה קראנו בשם של אחת האסירות בישראל, ששמן הפרטי זהה, ובדיוק כמו אותה האסירה – סובלת מעודף חמצן במוח וקצת פחות בשורשים...

אני רצה אל א' שכמו ברב המקרים פשוט עומדת במקום ומתנדנדת: קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, כל התנדנדות שלה גוררת מצמוץ חזק שלי שחושש לשמוע את ה"בום".

אני תופסת אותה והיא חוזרת על עצמה בטון מתחנן: "אני נופלת, אני נופלת" אני כמעט בוכה איתה: "את לא נופלת, אני כאן תופסת אותך, את לא נופלת"

אני צועקת בשמה של האחות שוב ושוב, היא מסתכלת ומסיתה את המבט. "היא נופלת!!"

"תעזבי אותה היא לא נופלת"

מה תעזבי אותה?! מי יעזוב אותה??!! מה לא נופלת?! אני מרגישה את המשקל שלה חובר לשלי ולמרות שכנוצה – דאגתם שגם משקלי ייצנח עם כוחותיי.

" א' , אנחנו הולכת עכשיו יחד, צעד צעד, עד ל"סלון" , אוקיי? את יכולה. אני מחזיקה אותך ונספור צעדים לאט ובעדינות, מבטיחה. 1 ............... 2.............. "

אנחנו מגיעות למה שנקרא ה- "סלון" . שלשות של כיסאות ההמתנה ממתכת, מסודרים בצורת ח' ופלזמה שתמיד מיושבת על  "ויוה"  או "קותי בחדר האח" -  תלויה על הקיר המצהיב.

אני מושיבה אותה בעדינות והיא שוב מתפתלת: "יש לי פיפי.... פיפי..... פיפי יש לי..."

סחוטה, אני מבקשת מר' – ארגנטינאית שמנמנה ויפהפיה, עדינת נפש וראש: "את יכולה לעזור לי לקחת אותה לשירותים?" היא מייד נאחזת בידה השנייה, סופרות שתיינו חזרה את הצעדים..

אני תוהה אם אני מסוגלת נפשית להיכנס איתה אל תוך התא המצחין, להפשיט אותה, להושיב אותה.. אני מפקידה אותה בידיי ר' ורצה לחדר ה"אחיות".

צרחתי על המתרחש ליד השירותים ופשוט ברחתי. ברחתי..

הן כל היום מלטפות אותי. משחקות בשערי, מחמיאות לי על הצבע וכמה הוא בריא, אני מבטיחה שבחוץ אצבע להן גם.
שואלות אם אני מדגמנת ולמה לא. אחת מושכת לי את הגופייה, מציצה ומתלהבת, השנייה מבקשת שאעשה לה קוקו בדיוק כמו שלי, בעוד אחת כבר ישנה על ברכיי.
 קייטנת ילדות מופלאות – כולן כל כך בתוליות ומתוקות, מצחקקות בתמימות, מתרגשות בהשתעשעות במחשבה שאולי בחוץ מחכה להן יופי, נשיות..

"תגידו לי מה זה פה, בית קפה?? תתפזרו או שתתרחקו מהחדר (חדר האחיות). שיגעתן אותנו, פסיכיות!"

ברוכות השבות בנות, אתן שוב באברבנאל.