The Invisible Girl.
פשוט המקום שלי לכתיבה. |
 כינוי:
רואה ואינה נראית בת: 28
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הוסף מסר | 1/2014
הכל בך
מדהים. פשוט מדהים.
המגע שלך, החיוך שלך, המבט שלך, העיניים המקסימות האלה, הצחוק המשמח הזה שלך, החיבוק שלך, השפתיים המדהימות האלה, אפילו ההליכה שלך.
אתה מדהים. אתה כל כך מקסים שאני רוצה להיות איתך כל היום, כל יום.
בכיתי קצת אחרי שהלכת. (קצת, באמת שקצת).
לא ציפיתי לזה מעצמי, לא חשבתי שאני כל כך רגשנית. באמת שלא.
ושירים שאני מכירה המון זמן, פתאום אני באמת מקשיבה למילים ומבינה אותן באמת, מזדהה בצורה כואבת.
והיא אמרה לי שהקול שלי נשמע מת כשהלכת. והיה לי עוד יותר עצוב. כי רציתי אותך פה כל כך חזק.
כשאני נזכרת בכל הרגעים שלנו ביחד אני פשוט רוצה אותך כאן עד כדי כך חזק שפשוט קשה לי לתאר עד כמה.
לפעמים אני חושבת שאולי אם איכשהו אתה תמצא את הבלוג הזה אתה תבין שזו אני, כי בערך את כל הרגשות האלה תיארתי לך. ובערך כל מה שכתבת פה אתה יודע.
בערך.
אבל הכי מפתיע אותי דווקא שאני לא חושבת שמפריע לי אם תדע על הבלוג. אני משתפת אותך במילא בהכל.
לפעמים אני לא מסוגלת להירדם מרוב מחשבות עלייך ורצון לראות אותך.
וכשהיית פה איתי, כל כך לא רציתי לבזבז את הזמן על שינה. זה נראה פשוט מיותר בצורה נוראית. אבל העייפות הרגה אותי.
אני רוצה אותך פה ועכשיו. פשוט לחבק אותך חזק, כל כך רוצה.
אני מקווה שעוד מעט אזכה לזה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
