כן כן, אחרי שנתיים קשות ומעייפות בצה"ל, הגיע תורי להשתחרר, וזה קרה, הרגע שייחלתי עבורו ימים כלילות, הגיע. גזרתי את החוגר עם האושר הכי מאיר שהיה לי מזה שנים בגוף, אולי קצת אחרי שפגשתי את שלמה ארצי במציאות.

והנה אני כבר 3 שבועות בדיוק משוחררת(עוד יום זה יהיה בדיוק), האמת שבשבוע הראשון ההרגשה של הפקרות הייתה מדהימה, לקום בצהריים, לצאת בלילה, לחזור בבוקר וככה חוזר חלילה. חייתי את החלום כי מבחינתי לישון כל היום זה החלום. ואז שבוע שני גם היה כזה בין הסביל לנסבל, התחלתי להרגיש שיעמום קצת. ועכשיו באמצע השבוע השלישי אני מרגישה קצת אובדת עצות, אני מצד אחד רוצה למצוא עובדה שאהנה בה ולא אסבול בה כמו שקרה לי בשנתיים האחרונות, אבל אני מפחדת לגשת לכל הראיונות עבודה, אני מתחילה להיכנס לדיכאון קל, אני מלחיצה את עצמי שאני תקועה במקום. קשה לי להיכנס לפרופרוציה שרק מלפני כמה שבועות השתחררתי, וזה מובן ולגיטימי לא ישר להתחיל לעבוד, אבל אז אני מרגישה קצת פגומה, כאילו משהו לא בסדר שם, שאולי עוד הפעם אני חוזרת לכל החרדות שהיו לי מלפני הצבא כשחיפשתי עבודה. אני יודעת מניסיון - שלכל מקום שבו אלך יאהבו אותי, אני אדם נוח, ממושמע, מקשיב ואימפתי - בכל מקום שהייתי עם זה עם החבורה שלי ועם זה בעבודות שלפני הצבא ועם זה בצבא עצמו תמיד הייתי מוקפת באנשים שאוהבים אותי ומכבדים אותי ותמיד היה לי חבר\ה אחת ממש צמודים אליי ולא הייתי לבד. אבל קשה לי לעשות את הצעד הראשון, זה בדיוק כמו בזוגיות שגם זה קשה לי, אני בעייתית. ואני כל כך ממהמרת למצוא עבודה, רק כדי לא להיכנס לדיכאון והחרדות, אבל אני פוחדת שאני ממהרת מדיי, כי לעבוד יהיה לי כל החיים, אבל גם בשביל הנפש אני רוצה עבודה כי כמה אפשר להירקב במיטה, בא לי קצת חיי חברה חדשים. אבל הדיכאון הזה והחרדות שוב פעם מונעים ממני, ואני באמת לא יודעת כבר איך לצאת מזה \: