אנחנו יושבות על הספסל הזה,

ואנחנו עם החזיות התואמות שלנו,

אבל הכל מגעיל, הכל כל כך מגעיל.

כי לא משנה כמה אני אבכה ואגיד שאני מצטערת, לא משנה כמה אני אתחנן, את כבר החלטת שאין סיכוי, שאין יותר אני ואת. אין. נגמר.

אני מרגישה כאילו נפרדת ממני וזה נשמע דבילי.

אני לא מאמינה שאני כל כך מטומטמת. איך בכלל נתתי לעצמי לאבד את הדבר הכי מדהים בעולם?

איך נתתי לעצמי לפגוע בך כל כך?

אוף למה אני כל כך מטומטמת.

FUCKED UP.

And the tears come streaming down your face 
When you lose something you can't replace 
When you love someone but it goes to waste 
Could it be worse?