שכחתי אותך, את המקום הזה. 

ועכשיו כשהמוח שלי עובד כמו מערבל מזון של מחשבות פתאום המקום הזה עלה בין כל השאר. 

אמרתי 'נציץ'. הפוסט האחרון מנובמבר. יש עוד כמה באוקטובר. כולם מלאים באותן מחשבות כמו עכשיו, ואני שוב מבינה את המשמעות של המקום הזה בשבילי- לפלוט, להתרוקן, לשרבט משהו שהראש שלי לא מצליח להכיל. 

אני לא עומדת בזה, במערבולת מחשבות הזאת, היא מפריעה לי בשרירים, היא שולחת עצבים לאצבעות שלי שמאיימות לחזור על הרגל ישן שמשאיר לי שריטות על העור הלבן הזה שמת לראות קצת אור.

אור. אני מתגעגעת אליה. אני צריכה את החום שלה את המילמולים שלה, את הנוכחות שלה שני סנטימטר ממני, צמודה, מנמנמת במיטה לידי, ראש לראש. 

ללכת? להישאר? לוותר? להרים את הראש? להוכיח לעצמי? להרשות לעצמי? להקשיב ללב?

להקשיב ללב? איזה ביטוי שטותי. יש לי לב והוא פועם ושולח דם לכל הגוף. אני באמת אוהבת להקשיב לפעימות לב, בעיקר כשאני מניחה את הראש שלי על חזה של מישהו, שקרוב אליי עד כדי שנגיע לסיטואציה הזו, והפעימות האלו, כמו מנסות להרגיע, הכל פועל. 

אבל איך כל הסיפור הזה אמור לעזור לי להגיע להחלטה? אני לא החלטית, זו אני. ופעם אחת אני צריכה להתמודד עם זה באמת, זה לא לאן יוצאים לשישי בערב או ליום האהבה, זה לא אם לקנות את החולצה הזו או לא, אף אחד לא יכול או מוכן להחליט את זה בשבילי. ואני נשארת לבד מנסה להגיע להחלטה, שלמען האמת כנראה לא תהיה כזו משמעותית להמשך חיי אבל כרגע היא גדולה ומפחידה, מאיימת לשנות הכל, להפוך אותי, נפשית, זמנית. או שלא. 

אני משתגעת. מחשבה, ועוד אחת, ועוד אחת, ואחת אחרת. וחמישית שמבטלת את כולן, ושישית שמחברת חזרה את כולן ומעלה שביעית ושמינית. זה לא נגמר בשמונה כמובן, ואני ודאי לא יכולה לספור כמה. והן מגיעות עם סימני שאלה ושלוש נקודות אחרי כל מילה שנייה, וכשלרגע מופיע סימן קריאה, הוא נדרס ונרמס. 

אני לא יודעת, אני פשוט לא יודעת. 

אני יודעת שנרגעתי קצת, וטוב שחשבתי על פה. 

אני יודעת שמחר יש לי חבורה של קשישים חביבים לבקר ולשמח ואני צריכה להיות אחראית וללכת לישון. אז אני אנסה לעשות את זה.