אז הנה אני כאן: סטודנטית שמתחילה הכל מחדש, מרוששת, מובטלת ובנוסף להכל גם חולה. אז מה אפשר לעשות במצב כזה? מסתבר שהתשובה היא "לחזור לבית של אמא". כך שהנה אני כאן, בבית של ההורים, האמנת היא ששהיתי בבית הזה כבר למעלה מחצי שנה וכעת אני מבינה שאצטרך להישאר כאן עוד זמן מה. אומנם הנסיעות לאוניברסטה יערכו כשעתיים לכל כיוון ואהיה די מנותקת מציוויליזציה סבירה, אבל לפחות יהיה לי גג מעל הראש ועוד אחד חינמי לחלוטין.

ואם כבר יש גג, אז רצוי למצוא גם פינה משלי, חדר שאוכל לישון בו, ללמוד בו, לחיות בו. עד לא מזמן לא היה לי כאן חדר של ממש וישנתי בחדר הארונות של אמא. האמת היא שזה היה חדר הילדים הישן שלי שהותאם במקורו לילדה בת עשר והפך בהדרגה לחדר האיכסון של אמא שלי עם ארונות קיר בכל פינה וכמות מסחרית של מדפים. להפוך את החדר ההוא לחדר שמותאם לצורכי הסטודנט המצוי, AKA להכניס לתוכו שולחן כתיבה קטן בגובה סביר,  לא היה אפשרי במיוחד. אבל למזלי נמצא פיתרון, סבתא שלי התלוננה על כך שהחדר שלה מדכא אותה כי אין בו נוף, וההורים שלי תהו לאן אפשר להעביר אותה כדי שיהיה לה "קצת יותר שמח"... ואני הצעתי שפשוט נתחלף בחדרים. אחרי הכל חדר ארונות הרבה יותר קל להפוך ל"חדר סבתות" כי הוא מושלם לאיכסון מלאי הפיצ'קל'ך שלהן.

התחלפנו, עבדנו יומיים רצופים על צביעה, הזזת רהיטים, תליית תמונות/מראות/מניפות/טלוויזיות, והנה התוצאה:

אני מרגישה כל כך "ילדה" עם החדר החדש הזה. אחרי הכל הוא נראה קצת כמו חדר מעונות מושקע.

אז הנה, התחדשתי לי.

ייאי!

וזו אני, למי שתוהה, ללא טיפת איפור, עם "שקיות" מתחת לעיניים, סימני משקפיים וכתמי פיגמנטציה פה ושם על העור...

אומנם לא אצא ככה מהבית, אבל בגבולותיו טוב לי בדיוק כך (שלא לדבר על זה שאת התמונה הנ"ל אני מחשיבה למוצלחת ביותר, ואם מישהי אובר-ביקורתית כמוני אומרת דבר מהסוג... כנראה שיש בזה משהו. או שהכדורים שלי משפיעים על מצב הרוח שלי אפילו יותר ממה שחשבתי.)