עוד התקף, אחד מהגדולים והרציניים יותר, וכולי רעדות בעיניים דומעות וכאב בלתי נשלט.

הרגשתי אותו מתקרב עוד בשעות הצהריים המוקדמות, אי-שם באמצע ההרצאות, והכרחתי את עצמי להתאפק ולא להתפרק במקום, לשתות מים, לנסות ולעבור את הכל בשקט עד שאגיע הביתה, בשום פנים ואופן לא להראות מה קורה לי כלפי חוץ.

אחרי החזרה הביתה, המתוטטתי. זה רעד ודמע וכאבים שקורעים אותך מבפנים, גורמים לך להפוך מבן אדם חושב למשהו פראי יותר הפועל על האינסטינקטים בלבד. כל מחשבה קוהרנטית שהיא התנדפה מגבולות התודעה שלי ונשארנו רק שניים - אני מול הכאב, אני והכאב. תפילות קטנות של "שיגמר כבר" וחוסר אונים מוחלט והרצון להפסיק את הכל - לכבות את המוח, את התחושה, את העצבים הפועמים.

אפילו היום צלו של ההתקף מלווה אותי, עדיין יש פעימות ודקירות בצדו הימני של הראש והאוזן הימנית לא הכי כשרה לשמיעה, גם הכוויות בגרון מזכירות את ההקאה הבלתי נשלטת, הנימים המפוצצים בעיניים - את האופן בו העיניים התחילו לדמוע מעצמן.

אני שונאת את חוסר השליטה הזה על הגוף שלי, את חוסר האונים שהדבר מקנה לי, את העדר הבחירה. אני לא בוכה כי עצוב לי - אלא כי כך הגוף שלי מגיב באופן לא רצוני לכאב חזק. אני לא בוחרת להקיא את כל מה שאכלתי - אבל זה קורה מעצמו, ואני באמת לא יכולה לעשות שום דבר (ורק אלוהים יודע מה יהיה בסוף עם השיניים שלי, בחיי שגם ככה הן לא חזקות במיוחד). וכשגל של כאב שוטף אותי - אין באמת משהו שאני יכולה לעשות נגדו באותו רגע.

אני שונאת את חוסר השליטה המוחלט הזה.

כל כך שונאת.

עד למחלה הארורה הזאת לא היה משהו ששנאתי, לא בלב שלם בכל מקרה.

עכשיו יש... ואני שונאת את זה.

אני שונאת את המחלה.

אני שונאת את הכאב.

אני שונאת את אובדן השליטה על הגוף שלי.

אני שונאת את העובדה שאני שונאת.