אני מקבלת הוכחות קטנות שוב ושוב על נכונותו של המשפט הזה, המשפט שאומר שעד שאתה לא חווה משהו על בשרך האישי, אתה לא מבין אותו באמת. כך יוצא שתאורי הכאב, התסכול והבלבול שהוא גורם לי והפיזור המעורפל שמביא הטיפול התרופתי מתפרשים בעיני אחרים כלא יותר מקונץ, כתלונות סתמיות שנועדו למשוך תשומת לב, כשיפוט עצמי או זלזול עצמי מטפורי או ככל דבר אחר השונה שנות אור מהאמת.

והאמת פשוטה, בחיי שהיא פשוטה. האמת היא שכואב, ולעתים כואב כל כך שאתה מתחיל לאבד את זה, לאבד כל תפיסה הגיונית של המציאות. הכדורים, שאינם משככי כאבים בשום פנים ואופן ולו רק כי עבור כאבים מהסוג והעוצמה האלה אין משככי כאבים מתאימים (בכל מקרה, לא כאלה שניתן לקחת תקופה ממושכת), מערפלים ומסממים ולא פעם גורמים לתחושות ורגשות כימיים נטולי כל הגיון רציונלי, קשר לאופי ההאישי או ביסוס אמיתי. כך גם הפוסטים בהשפעתם של שני אלה, הכאב והכדורים, יוצאים לא הכי מוגדרים ולא פעם רחוקים מלשקף את מי ומה שאני בפועל ובכל זאת... ובכל זאת אין כאן מטפורות, למרות כל השיגעון שבדבר. יש אומנם כמה דימויים קלים לתיאור התחושה שבתקווה ממחישים את מה שקורה אצלי בראש, באותם עצבים פגומים שפועמים ורוטטים ומעוררים גלי כאב מטורף. אבל מעבר לכך... מעבר לכך, אין כאן התפלספות יתרה.

לא, אני לא מרירה. רק מתארת את המצב כי לא טוב לשמור דברים בבטן.

לא, אני לא מזלזלת בעצמי וגם לא שונאת את עצמי. אני רק לא מרוצה מהעובדה שאני זוכה לחוות כאבים שאף אדם לא אמור לחוות בחייו.

לא, אני לא מלדרומטית או אובר-דרמטית או סופר-דרמטית. העוצמות של הכאב באמת מטורפות. זו עובדה רפואית, לא פחות ולא יותר.

לא, אני לא קשה עם עצמי. פשוט לפעמים אני נמצאת במצב של פיזור ובלבול ואפילו חוסר אונים, וזה לא נעים, מאוד לא נעים.

לא, אני לא מצטדקת. רק מסבירה, כי מסתבר שהסבר קטן מן הסוג בהחלט נחוץ כאן.

לא, אני לא יודעת מתי כל זה יגמר. אבל בתקווה זה יקרה בקרוב, אולי אפילו בשנה הלועזית החדשה הנוחתת עלינו.

הלוואי והשנה הלועזית/אזרחית/דרקונית החדשה תהיה טובה יותר.

לא רק עבורי, אלא עבור כולנו.

שנה טובה.