אני עושה הפסקה קלה בין הלימודים, ההכנות למועד א' האחרון שיש לי. ברקע מתנגנים שירים של ריהאנה וקייטי פרי ולו רק כי אין לי ראש למוזיקה קצת יותר "מעמיקה" וקצת פחות "מסחרית". אני מטיילת כאן בבלוגוספה, בין בלוגים רנדומליים, אפילו קוראת את המלצות העורכים. הבלוג שהתעקבתי עליו קצת היה הבלוג עם סיפור ההתנסות הלא מוצלחת בסמים קלים, תיאור של סרט רע במלוא המובן.

אני אישית די נגד סמים קלים, גם קשים כמובן אבל זה יותר מדי טרוויאלי ולהצהיר על כך זה יותר מדי... מיותר. כשאני אומרת שאני "נגדת", אני מדברת כמובן על כך שאני נגד כך שאני אעשה בהם שימוש, וזה למרות שאני נופלת לקטגוריה של אלה להם קנביס רפואי מגיע בזכות ולא בחסד. אבל בכל זאת אני בוחרת שלא לפנות למרפאת כאב ולא להוציא שום אישורים ובטח שגם לא לעשן, אם כי הרעיון לפעמים קוסם לי. לפעמים אפילו יותר מדי. אבל זו הבחירה האישית שלי. גם ככה יש לי מספיק עננים במוח, לא צריכה עוד ענני עשן.

אך בכל זאת, למרות כל קמפיין ה"ליז נגד גראס" שלי, מה זה לתפוס טריפ אני יודעת. יודעת בעיקר בזכות הטיפול התרופתי הקודם שלי, שהתגלה כלא הכי יעיל, אבל גם כבעל תופעות לוואי מעניינות (נוסף על הכואבות והמזיקות). הייתי לוקחת שני כדורים כתומים מדי ערב ושעה אחרי הייתי עפה, ועם כל מנת כדורים נוספת התעופה שלי הייתה הולך והופכת ליותר מעניינת, אם כי גם יותר ויותר מפחידה. בהתחלה אפילו לא הבנתי שמשהו לא בסדר. השלכתי הכל על: ערב, סוף יום, עייפות, כאבים. כך שלקח לי קצת זמן להכניס לראש המעונן חלקית שלי את הידיעה שמשהו לא בדיוק בסדר.

אני זוכרת איך האישונים היו מתרחבים בטרוף, איך כל דבר קטנטן שהיה אמור לשמח אותי מעט, להעלות חיוך על השפתיים, היה גורם לי להיות באקסטזה של אושר, להתגלגל מצחוק היסטרי, כמעט ובלתי נשלט. גם כל דבר קטן ועצוב מעט היה משפיע עלי באופן דרסטי ומעביר אותי למצב דכאוני, עם בכי מריר ופרצוף ממורמר. הייתי גם מדברת מלא, על כלום, בקול ילדותי וצפצפני. כמה שטויות היו יוצאות לי מהפה בלי בקרה - זה פשוט מפחיד. לא פעם גם שדה הראיה שלי היה מצטמצם והייתי מסוגלת להתמקד רק בנקודה אחר ספציפית בכל רגע נתון. היו כמה פעמים טובות בהן כמעט נדרסתי בגלל התופעה הזו. גם התקפי "מאנצ'ס" היו לי והייתי בולסת בטרוף, עד כדי להקיא כמעט (ולא פעם גם לא רק "כמעט", סליחה על עודף המידע).

בקיצור, הייתי עפה ולא מעט. פשוט עפה.

אני חושבת שהדבר הנורא ביותר היה שלא הבנתי מה קורה לי והדבר היחיד שהציל אותי הייתה העובדה שחזרתי לגור בבית של ההורים. ערב אחד אחרי שחזרתי מפיקניק לילי עם ידיד, "נתקעתי" על יד דלת הכניסה ולא יכולתי לזוז. רעדתי, לא ממש הבנתי איפה אני ואם כבר אז מי או מה אני. אמא שלי סיפרה לי אחר כך שהייתי חיוורת בצורה מטורפת, הרבה יותר מהרגיל, ושהאישונים שלי היו מורחבים בצורה די מוגזמת. היא שאלה אותי מה לקחתי ומה עישנתי ואני רק עמדתי על יד הדלת, רעדתי, צחקקתי ואמרתי ששום דבר מעבר לכדורים הרגילים שלי. היא באמת חשבה שהחלטתי לעשות לה כמה סצנות שלא זכיתי להציג כשהייתי טינג'יירית, לעשות שטויות לזכר ימים עברו. לקחו לה שתי סטירות טובות להחזיר אותי למצב קצת יותר מפוקס, כי לפי הטענה שלה העיניים שלי היו פשוט מטורפות. אני אישית לא זוכרת את הסטירות, וטוב שכך.

במזל לבית חולים לא הגעתי באותו לילה. למחרת, אחרי שיחה עם הנוירולוג וקביעת תור דחוף, התחלתי בתהליך הורדת המינון ההדרגתית. וכך בעצם הכל נגמר. עברתי לטיפול תרופתי אחר, את המינון שלו אני מעלה ומעלה ומעלה... מה שלא הכי בסדר, אבל זה מה יש. לפחות הפעם אין תופעות לוואי מפחידות ואין את תחושת התעופה הזאת.

האמת היא שאני קצת מתגעגעת אליה. אהבתי לעוף ככה, למרות כל תופעות הלוואי. ממש אהבתי את הטריפים הכימיים הקטנים שהכדורים סיפקו לי. אני חושבת שזו בדיוק הסיבה בגללה אני לא רוצה אפילו לנסות סמים של ממש (מעבר למה שמגיע עם מרשם), כנראה אני פוחדת שאוהב את זה קצת יותר מדי.

וכעת אני צריכה לחזור ללימודים, אחרי הכל אתמול כבר בזבזתי מחצית מהיום על כלום.

טוב, לא "כלום" של ממש, אלא בהייה בתמונות מצחיקות של לאמות ואלפקות.

ו... נראה לי שכדאי שאני אלך עכשיו.

נ.ב

אה, כן.

למי שעדיין לא יודע, זה "ליז".

לא יותר מדי מרשים, הא?