בזמן האחרון אני חולמת חלומות טובים, מלאים באור שמש ומים זורמים, רחובות מרוצפים באבן ירושלמית חמימה למגע ורגליים יחפות. אני חולמת על בגדים לבנים ואבני טורקיז, על כך שאני מוצאת מחזיקי מפתחות בצורת חמסה באמצע הרחוב ומשיבה אותם לבעליהם, על כך שמברכים אותי ומאחלים לי כול טוב.

חלומות מוזרים, טובים וטהורים, גדושים בסמלי ברכה הישר מהיהדות. ואני... אני לא אדם דתי, כבר לא שומרת מסורת אפילו. אבל בכל זאת הקשר בין כל אלה לברכה נלכד לו בסינפסות, נשאר שמור במוח.

זה תמיד החלום האחרון שאני חולמת בדיוק לפני שאני מתעוררת, חלום של בוקר שגם הוא בעל משמעות מיסטית משהו. וזה תמיד חלום בהיר, חלום של זוהר ואור. חלום טוב.

אבל אני לא מאמינה בכלל בחלומות...

נכון?

את ההשקמה המוקדמת מדי ארגנה לי מיץ, החתולה הבלונד-ג'ינג'ית עם היללה הצורמת מהמצוי, היא טיפסה על אדן החלון ברעש שלא מאפיין לרוב חתולים ותוך ניסיונותיה לתלוש את הרשת מהחלון כדי להיכנס לבית תלשה אותי מעיסת השינה בה הייתי שקועה כבר כמה שעות. אחרי שגירשתי את החתולה בלחישות של "קישטה" ונפנופי ידיים , הרגשתי את דקירות הכאב פולשות שוב לצדו הימני של הראש, את הקיבה מתהפכת, את מיצי המרה יוצרים מערבולת עצבנית ומשם כל מה שנשאר לי היה לרוץ אל השירותים ולהקיא את הכאב, העצבים ואותם מצי מרה סוררים.

להירדם אחרי תקריות מהסוג בדרך כלל אני לא מצליחה וגם הפעם המצב לא היה שונה. השעון הראה ארבע וחצי לפנות בוקר ואני העברתי את הדקות האיטיות תוך הניסיון להחליט מה מתחשק לי יותר: בכל זאת לנסות ולהכריח את עצמי לישון, לצעוק כניסיון נואש להוצאת עצבים או להקיא את הנשמה בפעם השנייה לאותו לילה. בסופו של דבר וויתרתי על אופציות אלה, נכנעתי לחוסר היכולת להירדם והדלקתי את האור. הציפורניים שלי נצצו בכל הגוונים של שמי הלילה ומצאתי את עצמי בוהה בכחול הכהה ובניצוצות הכסופים והזהובים של הכוכבים המצוירים בלק, בערפילית העמומה שקיימת אך ורק על הידיים שלי, שבאה להסתיר את השברים והקילוף של שכבות הציפורן.

מעט אחרי חמש, מיץ יללה אי-שם באחת מהפינות האפלות יותר של הגינה, כנראה כאות להפגנת הכעס על כך שלא הורשתה לפלוש לתחומי הבית. אני ישבתי בקצה המיטה עם בקבוק של מים קרים, שתיתי וניסיתי להרגיע את עצמי. מדי פעם העפתי מבט לשמי הלילה הכהים שנפרשו על הציפורניים שלי וחיכיתי לכך שהשמיים האמיתיים שם בחוץ יתבהרו. משום מה בשעות היום אני מרגישה פחות אומללה ומיואשת וכל החרדות והכעס על הגוף המטומטם שלי נסוגים, לעתים נעלמים כליל.

בסופו של דבר נרדמתי שוב ונסחפתי ע"י תת המודע שלי לעוד אחד מהסיוטים האופיניים שלי, לאחרונה יש לי לא מעט מאלה משום מה. הפעם ברחתי מזאבים אפורים, להקה של יצורי פרא מגודלים. רצתי ורצתי ורצתי ודווקא כשהייתי בטוחה שהצלחתי להימלט אחד מהם פרש צמד כנפיים אפורות והתעופף לאוויר. כשהייתי בטוחה שזהו, הלך עלי סופית, התעוררתי. כנראה שאדם צריך להימצא ברמות מאוד ייחודיות של חוסר קוהרנטיות ואי-שפיות זמנית כדי לחלום על זאבים מעופפים, ואולי זה דבר רגיל לחלוטין, אחרי הכל מדובר בחלומות.

שכבתי בתוך קן הכריות  האישי שלי.  השמיים, שכבר היו אמורים להתבהר, התכסו בשכבה עבה של עננים אפורים. הגשם הראשון של הסתיו הזה התחיל לרדת ואני התכרבלתי מתחת לשמיכה כשפיסת השמיים האישית שלי, שצוירה יום קודם על הציפורניים, מארחת לי לחברה.

והנה יצא לי פוסט ללא תוכן ממשי, רק כמה תיאורים מעורפלים של רגשות, תחושות וציפורניים.