לכולנו יש חורים כאלה ואחרים בהשכלה האישית שלנו: משהו שלא הבנו עד הסוף, עובדה כלשהי שלא ידוע לנו עד כמה היא נכונה, סרט שלא ראינו, אוצר מילים ספציפי שלא ברשותנו, ספר שלא קראנו, מקום שלא ביקרנו בו, נושא כלשהו שמעולם לא למדנו למרות שמאוד רצינו. חורים אישיים בהשכלה האישית באים לידי ביטוי בכל מיני צורות: יש כאלה שלא מסוגלים להגיד "לילה טוב" ביותר משתי שפות ועבורם זה נחשב להפסד, אחרים לא צפו מעולם באח הגדול, יש את אלה שלא למדו לנגן בפסנתר, לנתח יצירה ספרותית, להכין פסטה מוקרמת עם פטריות או להבין מה זה לעזאזל הייקו. יש ויש, הכל תלוי באדם ומה שהוא מחשיב לחור בהשכלתו האישית.

אני חושבת שבמקרה שלי אחד מהחורים בהשכלה בא לידי ביטוי בכך שמעולם לא קראתי את סיפורה של ליטל מיס דולורס הייז. אומנם ראיתי את שתי האקרניזציות: גם את גרסת השחור-לבן משנת 1962 וגם את הסרט של 1997 (אותו אהבתי הרבה יותר בעיקר בגלל יכולות המשחק המדהימות של דומיניק סווין). אבל את "לוליטה" של נבוקוב מעולם לא קראתי, ומבחינתי זה חור קטן בהשכלה האישית שלי.

אגב, גם מעולם לא ציפיתי גם ב"אח הגדול", אבל מכך נראה לי שדווקא הרווחתי ולא הפסדתי.

וכהרגלי אני מפנה גם שאלה אל הקהל הרחב:

ומה החור האישי שלכם בהשכלה?

משהו אחד, קטן, אפילו שטותי. קדימה, שתפו!

את הספר הראשון שלי קראתי בגיל שמונה. אולי זה ישמע כגיל די מאוחר לקריאה ראשונה, אבל כל מה שהיה לפני הגיל הזה אני בוחרת לא להחשיב. עד גיל שמונה קראתי ספרי ילדים מעטי מילים שרובם היו מלאים בתמונות, קראתי גם ספרי ילדים מורכבים יותר, אך תמיד נעזרתי בסבא שלי, אותו סבא שהיה מקריא לי קטעים מ"האומן ומרגריטה" כשהייתי בת חמש ומ"נשמות מתות" של גוֹגל כשהייתי בת שבע (עד עצם היום הזה אלה שני הספרים בהם אני פשוט לא יכולה לגעת). גם חוברות וספרוני כיס קטנים שקיבלתי מבית הספר קראתי וגם את אוסף התפילות הקטן, אותו הוכרחתי לשנן תחילה, הייתי מסוגלת לקרוא (כי זה מה שקורה כשלומדים בבית ספר דתי).

אך בכל זאת הספר שאני מחשיבה לראשון הגיע רק בגיל שמונה, את הספר הזה קראתי לבד מההתחלה ועד הסוף. לא היו בו תמונות רבות מדי, פרט לאלה שעל הכריכה, הוא לא היה גרסה מקוצרת המיועדת לילדים וסבא שלי, שאומנם בחר עבורי את הספר בספריה השכונתית, לא עזר לי בקריאה. הספר הזה בצורה מוזרה ביותר היה "ההוביט" של ג'י.ר.ר טולקין.  

זה היה ספר ילדים מקסים שגרם לי להתאהב בעולם הפנטזיה,  ספר ילדים בוגר יותר, "אמיתי" יותר מחוברת קריאה ראשונה או ספרונים של דיסני ואת הספר הזה קראתי לחלוטין לבד.

האמת היא שהספר הזה, למרות שבפועל יועד לילדים, מתאים לכל הגילאים ומומלץ בעיקר לאלה שרוצים לדעת כיצד החלה בפועל עלילת הטרילוגיה הידועה "שר הטבעות". האמת שגם את "שר הטבעות" קראתי, כמובן בגיל יותר מבוגר. הייתי אז בת ארבע-עשרה בערך וקראתי במהירות את כל שלישיית הספרים, אבל מצאתי אותם משעממים למדי, מתפלספים יתר על המידה עם כתיבה שהייתה יותר מדעית מאשר סיפורית. האמת שפרט ל"הוביט" לא אהבתי אף אחד מספריו של טולקין, וזה למרות שפנטזיה הוא אחד הז'אנרים האהובים עלי שכמעט ומתחרה עם הסוריאליזם המודרני (בו אני פשוט מאוהבת עד קצות האוזניים).

אבל למרות שליתר כתביו של טולקין לא התחברתי, מ"ההוביט" אני דווקא די מתלהבת, אחרי הכול הוא היה הראשון שלי, ההישג שלי, הדלת הקטנה שפתחה בפני את עולם הקריאה במלוא המובן.

שאלה לקהל הרחב:

ומה היה הספר הראשון שאתם קראתם בכוחות עצמכם ובאיזה גיל זה היה?

(ואני לא מתכוונת למשהו כמו "מיץ פטל" או "תירס חם", אלא למשהו קצת יותר מוחשי.)

"ריקוד האדמה" / הרוקי מורקמי

הספר כולל שישה סיפורים קצרים סוריאליסטיים במידה זו או אחרת הקשורים, מי פחות ומי יותר, לרעידת האדמה שהתרחשה בעיר קובה שביפן בשנת 1995. גם כאן, כמו ברוב היצירות של מורקמי, מופיעות דמויות שמצד אחד נראות מציאותיות מאוד אך מאחר מעורפלות ולא רגילות שחיות בעולם הנע בין המודע לתת-מודע, בין החיים לחלום מופשט.

אישה שמחליטה לעזוב את בעלה שנראה לעיני כל כמהות ה"גבר המושלם", אדם הנרדף על ידי הפחד מחנק בתוך מקרר סגור, תולעת מפלצתית וצפרדע מדבר, כל אלה וכמה אחרים מופיעים בספר זה.

"אי-סדר מוסרי" / מרגרט אטווד

הספר מורכב מאחד-עשרה סיפורים נפרדים שמתגבשים יחד ויוצרים סיפור חיים אחד. זכרונות ילדות והשלכותיהם על ההווה, רגעים טובים ורעים, סיפורים של המספרת ומשפחתה, של החוויות שהיו, של בתים ישנים, של תחנות בחיים. הספר ללא כל ספק משעשע, אבל גם טרגי בחלקו. בקיצור, קובץ של סיפורים שמרכיבים סיפור חיים, לא פחות ולא יותר.

"כרוך סביב צווארך" / צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

בספר ישנם שניים-עשר סיפורים שבאים להציג עוד מבט על אפריקה, מבט שמעמיק מעבר לתדמית שכבר נוצרה לה, של מחלות, מלחמות ועוני. אומנם גם בספר זה מתוארים לא מעט ארועים קשים, גם אכזריות יש כאן, פגיעה וחוסר שוויון על בסיס זה או אחר, אבל יש כאן גם לא מעט אנושיות שמוצגת דרך דמויות פשוטות ואמיתיות, אנשים שהאנושיות שלהם היא מאפיינם החזק ביותר. עלילת הסיפורים מתרחשת בניגריה ובארצות הברית ומציגה את הצפיות והחלומות של הדמויות לעומת המציאות. ספר מרגש ומלא עוצמה.

"הנשים הטובות של סין" / שינראן

מדובר שחמישה-עשר סיפורים אמיתיים ואישיים, קשים וטרגיים, סיפוריהן של נשות סין. אולי יהיו כאלה שיגדירו את הספר כ"פמניסטי", אבל לדעתי הוא רחוק מלהיות כזה (כי אם היה משתייך לספרות הפמניסטית, כנראה שלא הייתי נוגעת בכריכה שלו. זה עניין אידיאולוגי). מדובר כאן בלקט של סיפורים הבוחן את מעמד האישה בסין בסביבות ואיזורים שונים. הספר מציג את סיפורן של בת ואם, של סטודנית ושל אישה משכילה ומצליחה, של קבצנית ושל בתו של גנרל, של אישה שאהבה נשים, של נערה הנמצאת בבית חולים ומוקפת במוות. יש כאן אהבה ושנאה, חוסר צדק והעדר שיוויון, הקרבה ומסירות וגם אמת.

"דברים שבירים" / ניל גיימן

ספר זה שייך לז'אנר שונה לחלוטין מכל היתר, הוא קסום ומקסים, הוא ספר פנטזיה וכולו "אגדות" המיועדות לאלה שכבר עזבו את גבולות הילדות. עד כמה שאני אוהבת את הרומנים של גיימן ("לעולם לא עולם", "אבק כוכבים" וכל היתר. ליתר דיוק, את מה שקראתי מכל היתר), דווקא את הסיפורים הקצרים שלו אני אוהבת יותר. אהבתי את "עשן ומראות" המוכר יותר, אבל יותר אהבתי דווקא את הספר הזה, "דברים שבירים". יש כאן שדים ומפלצות, קסם אפל ותופעות ספק מוסברות וספק לא כל כך. ולא, הוא לא מתאים לילדים וטוב שכך.

בקשה:

אם למישהו יש המלצות לספר טוב, מרגש, מרתק, סוחף וכל היתר... אשמח להוסיף אותו לרשימת הקריאה העתידית שלי.

לגבי סגנון מועדף, אפשר לראות שאני מתחברת כמעט לכל ז'אנר שהוא: רומנים היסטוריים, ביוגרפיות, סוריאליזם מודרני, פנטזיה ומד"ב, מתח, פסיכולוגיה וכו'. בגדול אני קוראת כמעט הכל, אולי פרט לספרות בלשית ולרומנים נשיים ברמת דניאל סטיל ומטה.