אני מקבלת הוכחות קטנות שוב ושוב על נכונותו של המשפט הזה, המשפט שאומר שעד שאתה לא חווה משהו על בשרך האישי, אתה לא מבין אותו באמת. כך יוצא שתאורי הכאב, התסכול והבלבול שהוא גורם לי והפיזור המעורפל שמביא הטיפול התרופתי מתפרשים בעיני אחרים כלא יותר מקונץ, כתלונות סתמיות שנועדו למשוך תשומת לב, כשיפוט עצמי או זלזול עצמי מטפורי או ככל דבר אחר השונה שנות אור מהאמת.

והאמת פשוטה, בחיי שהיא פשוטה. האמת היא שכואב, ולעתים כואב כל כך שאתה מתחיל לאבד את זה, לאבד כל תפיסה הגיונית של המציאות. הכדורים, שאינם משככי כאבים בשום פנים ואופן ולו רק כי עבור כאבים מהסוג והעוצמה האלה אין משככי כאבים מתאימים (בכל מקרה, לא כאלה שניתן לקחת תקופה ממושכת), מערפלים ומסממים ולא פעם גורמים לתחושות ורגשות כימיים נטולי כל הגיון רציונלי, קשר לאופי ההאישי או ביסוס אמיתי. כך גם הפוסטים בהשפעתם של שני אלה, הכאב והכדורים, יוצאים לא הכי מוגדרים ולא פעם רחוקים מלשקף את מי ומה שאני בפועל ובכל זאת... ובכל זאת אין כאן מטפורות, למרות כל השיגעון שבדבר. יש אומנם כמה דימויים קלים לתיאור התחושה שבתקווה ממחישים את מה שקורה אצלי בראש, באותם עצבים פגומים שפועמים ורוטטים ומעוררים גלי כאב מטורף. אבל מעבר לכך... מעבר לכך, אין כאן התפלספות יתרה.

לא, אני לא מרירה. רק מתארת את המצב כי לא טוב לשמור דברים בבטן.

לא, אני לא מזלזלת בעצמי וגם לא שונאת את עצמי. אני רק לא מרוצה מהעובדה שאני זוכה לחוות כאבים שאף אדם לא אמור לחוות בחייו.

לא, אני לא מלדרומטית או אובר-דרמטית או סופר-דרמטית. העוצמות של הכאב באמת מטורפות. זו עובדה רפואית, לא פחות ולא יותר.

לא, אני לא קשה עם עצמי. פשוט לפעמים אני נמצאת במצב של פיזור ובלבול ואפילו חוסר אונים, וזה לא נעים, מאוד לא נעים.

לא, אני לא מצטדקת. רק מסבירה, כי מסתבר שהסבר קטן מן הסוג בהחלט נחוץ כאן.

לא, אני לא יודעת מתי כל זה יגמר. אבל בתקווה זה יקרה בקרוב, אולי אפילו בשנה הלועזית החדשה הנוחתת עלינו.

הלוואי והשנה הלועזית/אזרחית/דרקונית החדשה תהיה טובה יותר.

לא רק עבורי, אלא עבור כולנו.

שנה טובה.

כבר כמה שנים טובות אני טוענת שהמתנה המושלמת עבורי תהיה חד-קרן (או לכל הפחות פוני) ורוד, ואם לא זה אז עדיף כבר בכלל לוותר על כל עניין המתנות. כמובן שזו הדרך האישית והמשעשעת (בתקווה) שלי להגיד שלא משנה מה הארוע, אני אסתדר גם ללא מתנות. אפילו, ואולי בעצם בעיקר, אם מדובר ביום הולדת.

אבל הנה פתאום קיבלתי בדיוק את מה שביקשתי, ללא ארוע מיוחד (כי השנה הלועזית החדשה איננה נחשבת, מאחר ואני לא חוגגת את החלופה שלה). כך שכעת יש בבעלותי חד-קרן ורוד, ועוד אחד משעשע וחד גבה. האמת שזה משחק מילים קטן כל עניין החד-גבה הזה, מה שהופך את כל העסק להרבה יותר משעשע ושווה התלהבות (בכל מקרה מצדי).

רוב תודות ל"תמנון" שהחליטו לשווק טי-שרט שכזה, ועוד במידה שלי ולא רק במידת ילדים, ובנוסף להכל גם לכלול אותו במבצע ה"מגוון פריטים ב-10 ש"ח".

ורוב תודות גם לאמא האישית-פרטית שלי, שבדומה לי שומרת על הילד הפנימי שלה חי ומתפרע, שהצליחה לאתר את החולצה הזאת בחנות ולקנות אותה בשבילי ככה סתם וללא כל סיבה מיוחדת.

כן, כן, פונד אוהבת את אמא.

לכל אחד יש מוזרויות אישיות קטנות או גדולות או פשוט מוזרות במידה זו או אחרת. זו עובדה - חברתית, נפשית, ביולוגית... לא בטוחה לגבי הסוג, אבל היא עובדתית שכזו וזה העיקר.

אז הנה, מאחר ולא הפנתי שאלות לקהל הרחב כבר זמן-מה, אני רוצה לשאול אותכם - מה המוזרות הקטנה שלכם?

זה יכול להיות משהו שאתם עושים, משהו שאתם אוהבים, משהו שאתם לא סובלים. בקיצור, כל דבר שתבחרו, שמאפיין אותכם ואינו מצוי אצל הרוב. מוזרות אישית קטנה ולאו דווקא מוסברת.

ואם כבר ביקשתי מכם לשתף אותי במוזרויות הקטנות שלכם, יהיה זה מן הראוי שגם אני אנדב מעט מידע אישי בנושא.

כך שהנה הן כמה מהמוזרויות האישיות שלי:

• אני אוהבת לחבק אנשים גבוהים - מהסוג שקודקוד הראש שלי יגיע להם מקסימום עד הכתף. משום מה זה אחד מה"כיפים" האישיים שלי שגורם לי, על כל המטר שישים וקצת שלי, להרגיש עוד יותר קטנה ושברירית.

• אני אוהבת לשבת במקומות של "בין לבין" - מדרגות שבין שתי קומות, סף של דלת שבין הפנים לחוץ. שיגעון ילדות ישן שאין לי כל הסבר עבורו, ובכל מה שאני יודעת שזה שעושה לי הרגשה טובה.

• אני תמיד מחזיקה בתיק שקית עם סוכריות, כי מי יודע מתי אני אצטרך אחת כזו בחיים שלי. לא יודעת למה, אבל בעיני סוכריות קטנות הן מצרך הכרחי בחיים הלאה, וכנראה בכך באה לידי ביטוי המוזרות שבעניין. 

שיהיה לכולנו שבוע חדש, רענן ומוצלח

וחג שמח לכולם.