בבלוג הקודם שלי, שהחזיק מעמד פרק זמן מכובד יותר, הקדשתי פוסט שלם לשאלות ותשובות. נתתי את החופש לכל מי שרוצה לשאול כל דבר שהוא כמעט, כמובן בגבולות הטאקט וההיגיוני, ועניתי על השאלות האלה.

אז הנה גם בבלוג הזה, תוך התקווה שלפחות עשיריה ואולי אפילו שתיים של קוראים יש לי, אני מקדישה פוסט שלם לשאלות. תשאלו כל דבר, בגבולות הטאקט וההיגיון, ואני אשתדל לענות עד כמה שאוכל. מתצדי תשאלו אותי: מה משמעות החיים, היקום והכל? למה אני מקדישה כל כך הרבה זמן לישראבלוג בחודשים האחרונים? כמה קלוריות יש בשניצל תירס ולמה אני יודעת דברים כאלה? ואולי שאלות שקשורות קצת יותר אלי ואל בלוגי הקט.

תשאלו ובתקווה בזכות הדבר הזה נכיר טוב יותר.

מתילדה.:

למה דווקא פונד? יש מצב שזה קשור לדוקטור הו (או שרק אני רואה את הסדרה הזאת)?

קשור לדוקטור הו ועוד איך. פונד על שמה של אמליה פונד, והאמת היא שכבר השתמשתי בכינוי הזה בעבר ועכשיו החלטתי לחזור אליו כי הוא די מתאים לי מבחינת האופי וצבע השיער (שניהם ג'ינג'יים למדי, אם כי הראשון ג'ינג'י טבעי והשני ג'ינג'י מזויף).

Light_Keeper:

מה המאכל האהוב עלייך?

נכון להיום, פסטות על כל הסוגים והרטבים האפשריים והאמת שגם שניצלים צמחוניים (אני די מכורה לשניצל תירס).

H(e)at(h)er:

למה את מתעקשת חזק כל כך על ההפרדה בין מערכות יחסים בבלוג, לבין המציאות? זה פיספוס אדיר של אנשים שיכולים להשפיע על החיים שלך המון... :{

כי זה מקל על הכתיבה שלי כאן, על החופש שלי להגזים ולהיות אובר-דראמטית, וגם בגלל כמה טראומות "חביבות" שהיו לי בעקבות פריצת גבולות מהסוג.

Mirran Dart:

מה קרה לסיפורים על החתול שהבטחת?

החתול האמיתי שהיה לי הלך לעולמו וכנראה לקח את הסיפורים על החתולים הדימיוניים יחד איתו. מקווה שהוא יחזיר אותם מתישהו, אולי אפילו בקרוב, אבל נכון להרגע קשה לי לכתוב על חתולים.

קרנאור:

למה בעצם את כותבת בלוג?

בעיקרון זה שילוב בין תחביב להרגל. אני נמצאת בישראבלוג כבר שנה תשעית, אומנם עשיתי כמה הפסקות פה ושם וסגרתי בלוגים אבל בסוף חזרתי ופתחתי חדשים. אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לראות את היחס של האנשים כלפי הכתיבה שלי ואני אוהבת דווקא את הבמה הזאת של הבלוגים כבמת כתיבה כי דווקא כאן אני יכולה להרשות לעצמי התנהגות מסוימת שאני לא יכולה להרשות לעצמי במציאות.

את הבלוג הספציפי הזה פתחתי כדי לשחרר קיטור על המחלה הלא מוגדרת שלי (היו חשדות לגידול במוח, אבל נכון להרגע ככל הנראה מדובר בדלקת באחד מעצבי הפנים או מפרק הלסת או משהו בסביבה ההיא), על התסכול שלי ממנה, על הכאבים ויחס הרופאים, מבלי להיות מנומסת במיוחד או מתחשבת או בוגרת ומחושבת והיגיונית. זה המקום אליו אני באה מדי פעם כדי "לצעוק ולהשתחרר" וזה עוזר לי.

FailOne:

קראתי בתגובה שלך שאת סטודנטית, אז מה את לומדת? :)

האמת שכרגע שום דבר, יש לי סמסטר חופשי בין מעברי הלימודים ושינוי התארים שאני עושה. באוקטובר אני מתחילה תואר דו-חוגי בלימודי אסיה במגמת יפן יחד עם אנתרופולוגיה וסוציאולוגיה.

הנה אני חוזרת לכתוב פוסטים ברוח הנושא החם, בעיקר כי הנושא הנוכחי כל כך קליל ואופטימי, וברוח אותו נושא הנה הן עשרת הסיבות שלי בגללן אני אוהבת את העונה הקיצית:

• החום שסופגים מי הים והרוגע החופשי והטוטאלי כמעט שהם מעניקים לנפש בזמן שהם עוטפים את הגוף.
• השיזוף הזהוב שצובע את העור וגורם לו לזהור ולנצנץ.
• טעם המלח שנשאר על השפתיים אחרי יום בים והתחושה שהגלים עוד נושאים אותך על גבם למרות שטכנית אתה כבר מזמן על היבשה.
• אבטיחים מתוקים ועסיסיים ורצוי גם קפואים.
• גלידה, פרוזן יוגורט וסורבה שאפשר לזלול עם פחות חששות להתקררות.
• ימים ארוכים יותר.
• שמי לילה שנראים גדולים יותר עם כוכבים שנראים קרובים יותר.
• החופש ללבוש פחות בגדים או לפחות בגדים שמכסים פחות.
• גשמי הקיץ החמים והנדירים שצצו פתאום בקיץ הזה (אפילו אתמול מעט לפני השקיעה ריחף מעלי ענן כהה שהבטיח כמה טיפות הגונות של גשם, אומנם לא קיים הפעם אבל בואו לא נתעמק בפרטים שוליים ).
• החום, למרות שבאוגוסט הוא כבר מתחיל להציק וגורם להתגעגע לחורף הקריר יותר.

מדי ערב סבתא שלי צופה בטוק-שואו רוסי כלשהו. היא רואה את התוכנית בקולי-קולות ומדי פעם גם מגיבה עליה בקולי קולות ורק האוזניות שאבא שלי קנה עבורה מורידות את רמת ה"קולי-קולות" האלה. היא היחידה שצופה בתוכנית כי לאמא שלי אין זמן, לאבא שלי אין שמץ של הבנה בשפה הרוסית ולי אין חיבה לתוכניות טוק-שואו בגלל הנושאים המטופשים שלרוב מככבים בהן פרט למקרים יוצאי דופן ואתמול היה מקרה יוצא דופן ללא כל ספק.

הדבר שגרם לי לצפות באותה תוכנית למרות גישת ה"אנטי" האופיינית שלי הייתה האורחת הראשית. ילדה קטנה ועדינה, אם כי מאוחר יותר גיליתי שמדובר בנערה בת תשע-עשרה, עם פנים יפיפיות, שיער בהיר ביותר וגוף של שלד. ילדת עור ועצמות, עור שמתוח על העצמות האלה, מראה שמצפים לראות רק בתמונות שעברו עיבוד בפוטושופ או בצילומים של אנשים מוכי רעב ממדינות שכוחות אל.

הרבה נערות אוהבות "לשחק" בהפרעות אכילה, אם כי לא רק נערות. ישנן גם כאלה שבאמת חולות והדבר מתבטא בחשיבה והתנהגות כללית ועבורן זה רחוק מלהיות משחק, יש גם את אלה שנסחפות בעקבות דיאטות נוקשות, יש את אלה שנולדות עם פתולוגיה תורשתית שמתפרצת בעקבות טריגרים סביבתיים. יש לא מעט סוגים לנערות ונשים שבבעלותן נמצאת הפרעת אכילה כזו או אחרת וישנה כמות עוד יותר גדולה של סיבות שהביאו אותן למצבן, גוונים שונים של דחיפות שבאו מבפנים ומבחוץ ועשו את שלהן.

לכאורה זו תופעה נפוצה, כמובן שאני לא טוענת שזה הופך אותה לטובה או מומלצת, אבל היא קיימת וכולנו מודעים אליה בצורה כלשהי ובכל זאת... בכל זאת מעולם לא ראיתי ביטוי כזה שלה, בכל מקרה מעבר לתמונות, צילומים שהאמינות שלהם לא פעם מפוקפקת ביותר. אישה צעירה, עם פוטנציאל עצום ליופי ושמחת חיים, שמביאה את עצמה למצב שבו היא שוקלת 24-23 קילו בעוד הגובה שלה הוא בסביבות ה-1.50 מטר ולפי הסיפור שלה בפרץ הקשה ביותר של המחלה היא שקלה אף בקושי 20 קילוגרמים. 20 קילוגרמים?!  היא אומנם נמוכה מאוד עם מבנה עצמות דקיק ומעודן, אך בכל זאת משקל נמוך כל כך הוא בלתי נתפס.

היא דיברה על המחלה שלה, על הרצון שלה להחלים, על התוכניות שיש לה בעתיד, על הדברים שהשפיעו עליה וגרמו לה, בעודה שוקלת 36 קילוגרמים, להתחיל בדיאטה נוקשה ולהמשיך בדברים גרועים יותר וכל זה היה כל כך טעון רגשית אבל בכל זאת סוריאליסטי, לא מציאותי לחלוטין. אני אפילו לא יכולה לתאר בברור את המחשבות והרגשות שהסתחררו בגבולות הראש שלי באותם רגעים. אלה לא היו רחמים, לדעתי רחמים זה רגש שלילי למדי, מתנשא ומשפיל. זה היה סוג של זעזוע וכאב וגם לא מעט פחד, לא שאלה רגשות חיוביים במיוחד אבל בואו לא נתמקד בדקויות מהסוג. בנוסף לכל אלה גם נוספה התקווה שהיא תצא מזה, שתחלים, שתחזיר לעצמה את הגוף והמחשבות שלה וכל זה למרות שאני יודעת שהחלמה מלאה מבחינה פיזית איננה קיימת ושהמקסימום הוא שיקום של עד 80% במקרה הטוב ביותר.

אני לא באה לגנות, לא לצעוק ולרתוח ולהתעצבן על העניין הזה. אני גם לא באה לייעץ או להגיד מה בסדר ומה לא ולהרצות על ענייני תזונה  בהם אני מתמצאת למדי מרוב ניסיון. אני לא רוצה לעשות אף אחד מאלה ומה שאני רוצה זה בעצם... לשתף? לספר? להוציא את זה מגבולות הראש שלי כדי לעכל טוב יותר את מה שראיתי? כנראה שהאחרון הוא המתאים ביותר ואולי זה בעצם השילוב של הכל. 20 קילו... אני באמת לא יודעת איך לעכל את זה.

חשבתי שכבר ראיתי מקרים קשים, חשבתי שאני יודעת להתמודד עם מראות מהסוג. אבל אני לא. ממש לא.

אני לא יודעת מה לחשוב.