אתמול קלטתי משהו, הסביבה שלי חולה.
להרבה בנות בשכבה שלי יש הפרעות אכילה, או שהן עוד רגע נופלות לזה. כל מי שאני יודעת שעומדת להגיע לזה-אני מחזיקה אותה חזק ולא נותנת לה ליפול. אני לא רוצה שהן יגיעו למצב שאני הגעתי, לשנאה העצמית, להתנתקות מכולם, להרס, לניכור, כי הפרעות אכילה זה הרבה יותר מרק לרדת במשקל, אבל נראה שהן לא מבינות את זה.
לאחרונה קצת נעלמתי כי אני הולכת עכשיו לאישפוז יום כל יום, כי ירדתי מ52.5 ל50.5 בשבועיים. בהתחלה היה לי קשה לאכול כל שעתיים, ואת הכמות הזו של האוכל. וקשה לי לשתות מיץ 3 פעמים ביום, או לאכול 4-3 פרוסות לחם. אבל אני עושה את זה, כי הבנתי, שהרזון לא שווה את זה. הבנתי שלאבד את היצירתיות שלי, את הכישרון ואת החלומות והתקוות עושה לי כל כך רע, כי רק בזכות החלומות, הכישרון והיצירתיות אני חיה, וצוחקת ומחייכת, ומקרבת אליי הרבה אנשים. ובלעדייהם אני דיכאונית, עצבנית וממורמרת וכולם נזהרים ממני.
זה לא אומר שאני לא מרגישה שמנה, או לא מרגישה שאני מכניסה רעל לגוף שלי כשאני אוכלת, כי אני כן. אבל הבנתי שזה הורס אותי, שזה משתלט לי על החיים. הבנתי שאני לא רוצה לבלות את חיי בבתי חולים ומחלקות סגורות. אני רוצה להיות בריאה, ומאושרת כי המחלה הזו הורסת אותי, לוקחת לי את הרצון לחיות, ומונעת ממני להגשים את עצמי.
המחלה הזו פשוט לא שווה את זה.
זה יהיה לי לא פשוט, אבל אני יודעת שבסופו של דבר אני אצליח, כי סוף-סוף אני קרובה לאושר שאני שואפת אליו. ככל שאני יותר בריאה, אני מרגישה טוב יותר.
אבל אני מפחדת עכשיו ממשהו חדש- אני מפחדת לרזות. אני אוכלת הכל לפי התפריט, אני לא מקיאה, אני לא עושה ספורט ואני אוכלת אפילו יותר ממה שאני צריכה, ובכל זאת העצמות שלי חוזרות לבלוט, ועליתי שליש ממה שאני צריכה לעלות בשבוע האחרון. אני עושה הכל בשביל להחלים, אבל הגוף שלי מסרב לקבל את האוכל, הוא מגיב דיי רע אליו.
אני יודעת שבשביל להבריא, אני צריכה סביבה תומכת, ובריאה. וזה מה שנותן לי המון מוטיבציה לעזור לחברות שלי לא להגיע לזה. אם הן יהיו חולות-אני בחיים לא אצליח לצאת מזה, כשכל החברות שלי נאבקות ברעב שלהן, ואני נאבקת בעצמי לאכול.
שמרו על עצמכן בנות, בסופו של דבר, מהניסיון שלי, התקופה הרזה שלי היתה הכי אומללה שהיתה לי. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NOT THIN