On my way to PERFECTION

לא מסוגלת לענות,לא מסוגלת לדבר.

חזרתי משבוע בברלין שכלל המון המון שופינג.ובכללי כל החודש הזה לא הפסקתי לקנות דברים.

וזה עזר לי באותו זמן, ואני צריכה לעשות את זה שוב, ועוד פעם, ואז שוב, וזה לא נגמר.

ובאיזשהו שלב אני נגעלת מההתנהגות החמדנית הזאת. אבל אני מבינה שזו דרך להתמודד.

כי אני כבר לא יכולה להתמודד. לא יכולה לדבר. לא יכולה לשתוק. אני שונאת את הטיפול הזה

ושונאת כל שניה ממנו. אני רוצה לצום, אני  רוצה להיות עצמות. אני רוצה שהבטן תקרקר ותכאב מרעב,

שתדבק לגב. אני רוצה להרגיש את העצמות בולטות עד כאב מתחת לעור. אני רוצה שלא יהיה מה לתפוס.

אני רוצה חופש.

יותר מכל דבר אחר. זה ערך עליון מבחינתי, בלעדיו לא אכפת לי מכלום.

אם אני לא במשקל שאני צריכה להיות-אין לי אפשרות להיות חופשייה.

כשאני במשקל הזה-אין לי רצון, מטוביציה, כוח או חשק לחופש, או לשום דבר בכלל...