52 ק"ג של שנאה עצמית,של כעס,חוסר שקט,עצב,דיכאון ומחלת נפש הרסנית,אחת לפחות.
ועכשיו זה סופי.
זו ההזדמנות האחרונה שלי. היום גמרתי את אבא,הבן אדם היחיד שנלחם עליי גם כשכולם כבר ויתרו,שתמיד היה בעדי, היום שברתי אותו.
זה הגיע למצב שהוא רצה שאשפזו אותי בשלוותה. אבל התעקשתי כל כך, בקשתי הזדמנות אחרונה, הזדמנות אחרונה לעזור לעצמי-ולהתחיל סוף סוף לאהוב את עצמי. אבל אם אני לא אצליח-החיים שלי יהרסו באופן רישמי. שלוותה זה חותם לכל החיים,משם אין דרך חזרה. אפילו אם יש, את הנזק אי אפשר לתקן, זה פשוט בלתי הפיך.
אז אני אלחם עכשיו,כי אני מפחדת להגיע לשם, אני כל כך מפחדת. ומצד שני, אני יודעת שהבעיה הנפשית שלי היא כל כך קשה וחמורה, הרבה יותר ממה שהערכתי. ולמרות שחשבתי שהכי נמוך שהגעתי היה 49, אבל לא לקחתי בחשבון שזה היה אחרי ליטר וחצי מים,עם בגדים,אוכל ומחזור. אז אני יוצאת מנקודת הנחה שהייתי 47 מקסימום, וגם הבגדים היו רופפים בצורה כזאת שב50 שהייתי לפני שבועיים וחצי הם לא נפלו ככה. אז כן, יש לי הפרעת אכילה מלאה. אבל הבעיה האמיתית אצלי היא נפשית, והפיזית לא קשה או קיצונית. אבל יש לי בעיה נפשית, ולא משנה כמה אני אנסה להכחיש, היא שם.
היא שם מאז שאני זוכרת את עצמי, ובגלל ההמצאות שלה אצלי במשך כל כך הרבה שנים, אין לי כלום בלעדייה, אין לי אופי, אני ריקה מתוכן. ההפרעה הזאת היא חלק כל כך גדול מהאישיות שלי, מהבן אדם שאני, כי היא תמיד היתה שם, אני לא יודעת או מכירה שום דבר אחר חוץ ממנה.
והחוסר אונים שאני נמצאת בו כשירדן "החולה" וירדן "הבריאה" מדברות לי בראש... והן חזקות, וצועקות. ושתיהן זה אני, והן משלימות אחת את השניה, כמו המלאך והשטן, רק שאני כבר לא יודעת מי זו מי.
אני פשוט כל כך מפחדת, כל כך.
אוהבת, ירדן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
NOT THIN