נגד מטוסים.

תרגיש חופשי לגרש אותי כל פעם שמתחשק לך. אתה לא תהיה הראשון ואני מקבלת את זה.

בואו נודה באמת.

אני לא ממש רוצה לצאת מזה.

אני מורגלת יותר מדי בדיכאון שלי ובמחשבות ובעייפות ובעצב.

אני מורגלת לברוח לאגדות שלי ולהכריז שאני נסיכה ולחבוש מסכות ולהיות אומללה ולקרוא ספרים.

וטוב לי ככה, בצורה מעותת.

ובואו נודה באמת,

אני אוהבת את התחושה הזו של הנזיפה מהמציאות. כמה שהמצב שלי פתטי, ולשקוע במחשבות שמכאיבות לי. שמראים לי מכה אני פתטית ומעוררת רחמים.

ואני זקוקה להתנצחויות, אני זקוה למריבות, אני זקוקה להבסות.

ככה אני.

וברגעים כאלו אני הכי וטה למופקרות כללית ושערורייתית במיוחד.

מרסנים אותי די הרבה בזמן האחרון.

המצב שלי מעורר רחמים אפילו בפני עצמי.

ואז אני בורחת לעולמות הסודיים שלי שאני ממציאה, נותנת להם שמות, בונה דמויות ססגוניות ומעמידה פנים.

אולי אני ברברית בקרב, ולוחמת מטילת אימה עם חניתות.

אבל כל אחד שמכיר אותי יודע איך להשתיק אותי.

רואים שאושר זה דבר מאוד נזיל ?

הוא בורח בקלות.

"טוב, אני הולכת להזדיין או משו."

מי זוכר מה קרה בפעם האחרונה שאמרתי את זה?

בעצם, מי יודע למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה?

הנה, מאוד פשוט. המשפט הזה אומר: החיים שלי דפוקים, המצב שלי דפוק, בואו נדפוק אותו עוד יותר.

פעם אחורנה שאמרתי את זה, הנה אני ארבע חודשים לא בבית הספר. אולי יותר?

אני זוכרת שהפסקתי ללכת באיזה יום ראשון.

הרסתי לעצמי את החיים בצורה משמעותית.

ומה עכשיו? אתחיל לעשן? אולי אקח סמים ? אולי אחתוך את עצמי? לא. אני מפחדת מדם.

למישהו יש רעיונות ?

חח. אולי אני באמת אלך ואזדיין עם מישהו רק כדי לדפוק את החיים שלי באיזשהי עוד צורה.

אני צריכה מחבוא.

היום לבשתי את הדבר השקוף בגווני כחול והעמדתי פנים של אחת הדמויות. וזה דבר אישי כל כך שאני חושפת פה שאתם בכלל לא יודעים.

אני ילדותית.

ואני ננזפת מהמציאות שהיא הורה גדול ומרושע.

אני מפחדת.

ואני טיפשית.

זה פוסט של רחמים עצמיים.

וכן,ף טוב לי עם הרחמים העצמיים האלה.

יבוא היום ואני אהיה מסוממת מכל מני תרופות מצברוח ומטשטשי חושים ולא יהיה אכפת לי מכלום.

אבל עד אז, זו אני.

כי כשאמא מודה שתגיעי לבית משוגעים את במצב גרוע.

ומדברים על מצדה ואבא כאילו סתם מרצה על כמה שהתאבדות זה רע.

אבל לא אכפת לי לפגוע בסביבה, כי אני רוצה שיכאב להם.

אנשים באמת שלא מבינים אותנו, האובדנים.

אין שום דבר שתוכולו לעשות כדי למנוע את זה.

אנחנו מפחדים, ואנחנו לא טיפשים, אנחנו יודעים מה אנחנו מפסידים, ואני רוצים לגרום לכם את הכאב של מה הפסדתם.

ויותר מכל, אנחנו רוצים להפסיק עם הסבל הזהף שמתעלה עלכל מצב של אושר נזיל ביותר שחומק במהירות.

כי כל רגעי אושר קטנים לא מתעלים על רגעי האומללת.

הפוסט הזה היה מיותר לחלוטין ומבולגן מאוד.

עד כאן-

.