שיקרתי. שיקרתי לך. שיקרתי שיקרתי שיקרתי.
"כבר ארבעה חודשים אני לא בבית ספר?"
"למה לא?"
"אני חולה."
"במה?"
"אל תדאגי. אני חזקה. זה לא יהרוג אותי."
"אני יודעת שאת חזקה."
זה אף פעם לא השדים שבחוץ. זה תמיד השדים שבפנים. זה תמיד השדים שבפנים. זה תמיד השדים שבפנים.
אני במצוקה, ואני מתחננת לערה, ואתם כולכם אדישים ומתבוננים מהצד.
אז שיקרתי. ושיקרתי הרבה.
ושיקרתי לו כדי להציל את הפאקינג חיים שלו.
ועשיתי בשבילו מה שאף אחד מכם לא היה מוכן לעשות בשבילי.
ואני פאקינג ביקשתי, במפורשות.
אתם יודעיפ על כמה כבוד ויתרתי ועל כמה מהאגו שלי?
אתם ידועים איך רמסתי את עצמי כדי לבקש את העזרה הזו?
והעולם התעלם והעמיד פני חירש כשאני זעקתי לעזרה.
אז עכשיו אני לא רוצה את העזרה שלו.
אני עוד נלחמת בשדים בפנים, אבל לבדי. אני נלחמת בהם ובכל העולם.
אני אקח את החנית שלי, שאעצב מחלומות ונחישות ואחשל בכאב ובמציאות וארסק אתכם כמו שהעולם ריסק אותי.
אני תאוות נקמה ותאוות כוח. אני מעולם לא הייתי טובה במיוחד עם חרבות, או סכינים, או חץ וקשת.
אבל כשיש לי חנית זה כמו איבר נוסף בגוף שלי. ואני יכולה להנרוג עם האיבר הזה.
האדרנלין מפעפע בי, ואני בהחלט אהרוג.
אני ארסק אתכם כי העמדתם פני חירשים.
אני אשבור כל אחת מהעצמות שלכם ביעילות מירבית לכאב.
אבל זה לא יעבוד. כי שום שד שבחוץ לא יכול לפגוע.
רק השדים שבפנים.
אני אשחרר את התהום והמעמקים והלווייתן ואתן לו פרא לשסע את משיניו בנשמתכם.
ואז תראו מה זה השדים שבפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.