נגד מטוסים.

בזמן האחרון אני אנטי-חברתית. בעיקר כלפי המשפחה. אני מרגישה שאני קורסת, והם לא שמים לב. התקפי הזעם שלי הופכים להיות תכופים יותר. רק הנוחכות שלהם מרתיחה לי את הדם.

אחותי הגדולה, שהשאירה לי סימנים על היד. 

אחותי הקטנה, הטיפשה והמעצבנת.

ההורים, שלא רואים מטר, צרי אופקים וצעקנים.

הבני דודים, בלתי נסבלים באווילותם.

דודים, מרגיזים ו-וכחנים.

אני לא יכולה לסבול אותם. לא הלכתי לארוחת שבת. כי אני שונאת את הנוחכות שלהם. אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ.

כל פעם שאני עושה משהו, או אומרת משהו, והם צועקים. בא לי להגיד להם שזו רק אשמתם. אבל אני רק אומרת שיתגרלו לזה, אני לא נחמדה.

הם רצו ללכת למסעדה היום בערב, לחגוג לי ולקטנה יומולדת, כי היא שבוע אחרי.

אבל השבוע זה היומולדת שלי. הכל אמור להיות רק קשור בי.  אני אנוכית, אגואיסטית, כפוית טובה, מרוכת בעצמני ונרקיסיסטית וזה השבוע שלי.

ולעזאזל, זה באמת אשמתם.

הם יכלו להוציא אותי מהבית ספר המפגר כבר בגן חובה. 

הם יכלו להפסיק לקחת אותי לפסיכולוגית ומטפלים מטומטמים.

הם יכלו להפסיק לנסות לתקן אותי.

הם יכלו  לעשות משהו כשאני ביקשתי עזרה.

ובא לי לקחת סכין ולשסף להם את הגרון.

אני והנטיות הרצחניות שלי נורא מתחברות לאחרונה.

והדיכאון שלי הגיע לשלבים קריטים. לא הצלחתי לקום היום מהמיטה. 

דאמט, זה השבוע יומולדת שלי. תמותו כולכם. זה הכל קשור בי.

לעומת מה שאתם חושבים, אני אוהבת את עצמי. אוהבת את עצמי יותר משאני אוהבת את הירח, השמש והכוכבים. 

וזה חדש לי לאהוב את עצמי, זה רק שנה. 

ואני שונאת את המוחלקות, הן לא יותר טובות מהמנותחות.

אני שונאת את המשפחה שלי.

אני שונאת את האיברים הפנימיים שלי.

אבל אני מושלמת. אני יפה, אני מוכשרת יותר מכולכם, אני חכמה. 

והפוסט האידיוטי במומלצים עלה לי על העצבים. פרספקטיבה ? תאמיני לי שכבר די הרבה פעמים הייתי על סף מוות וזה לא משנה את הרצון שלי להתאבד. תעשי לי טובה, מה שווה בריאות כשאתה מרגיש כל כך חרא ? את לא מבינה למה אנשים רוצים לחלות במחלות סופניות ? או למות ? או לחתוך ?

קוראים לזה אמפתיה, וסימפתיה ורחמים ושנאה עצמית. 

אני מרגישה כאילו יש לי אנה קטנה בתוך הראש, רק שהיא לא אומרת לי שאני צריכה לרזות. היא רעה הרבה יותר מזה.

קומאון, אנשים.

הניסיון התאבדות הראשון שלי היה יומולדת 13. אולי יומולדת 16 תהיה ההצלחה ?