נגד מטוסים.

אינני חושקת בעונג, גם לא בכאב.

להתאייד, להתאיין.

אני מוצאת ששוב דבר כבר לא מספק אותי. כמה שאני נושכת את עצמי, לא כואב מספיק.

הטשטוש מהטחת הראש בקיר עובר מהר ומשאיר אותי עם כאב ראש.

מרוב השתוקקות למשהו חי ומשתק התחלתי לקחת פינצטה ולתלוש שיערות מהרגליים. ועכשיו הרגליים שלי חלקות לגמרי, נטולות שיערות, לאחר ימים שתלשתי את השיערות בפינצטה.

וזה לא כאב מספיק.

ואני שונאת את עצמי. ואני שונאת את ההתקפים האלו.

ואני שונאת כמה שאני חסרת תועלת.

ואני שונאת את העולם.

ואת המשפחה.

ואני רוצה לפגוע בעצמי. 

אבל אני לא שותה, כי אכפת לי מהכבד שלי. ולא מעשנת, כי אכפת לי מהריאות.

ונגמרים לי הרעיונות.

ואחרי הפעלול שהוציאו בעריכה, בו הרגשתי חבל מתהדק לי על הצוואר, ויותר מזה. גררו אותי על הרצפה עם חבל סביב הצוואר. 

וזה מפחיד.

ואני לא אוהבת דם.

ואני רוצה אקדח, ולסיים את הכל.

ואתה תמיד נעלם, כשאני צריכה אותך. ואני לא יכולה להתקשר. ולאסמסים אתה כבר לא עונה. ואתה פשוט לא כאן.

וכמה שבא לי לחזור לאז. 

וזה מרגיז.

וזה מתסכל.

ואני עייפה.

שייגמר, אוי, שייגמר.