רציתי לכתוב פוסט חיובי, אבל הוא לא עלה. אולי זה סימן משמיים.
הידיעה שיש אדם שאני אוהבת בכל ליבי, ואוהב אותי בחזרה, לא עוזרת לי בכלל.
כי אני תלותית, דביקה, טיפשית.
ואני מרגישה את הגוף שלי זועק, שרק עוד טיפה, רק עוד טיפה. עוד שניה וזה ייגמר.
ואני גם מרגישה אותה מתעוררת. וזה לא חיובי.
ואני תלותית וטיפשה ובעלת חרדת נטישה וכועסת על העולם.
ולפעמים אני אמשימה את עצמי, ולפעמים את כל השאר.
כי אתם דפקתם אותי, אתם הבאתם אותי למצבים האלו, אתם התעלמת ממני.
שמעתם פעם על הקשת האי-קיומית ?
לאן אדם מתדרדר כשהוא מרגיש כשאין לו זהות.
כמו המשחק הזה, שכשאדם חוזר לחדר מתעלמים ממנו, לא משנה מה הוא עושה, או כמה חזק הוא משתדל.
הקשת האי-קיומית אומרת שהוא יגיע לאחד משני המצבים, בדרגות שונות :
אלימות או אובדנות. דודו טופז הוא דוגמה קלאסית למישהו שהיה בשני הקצוות.
ואני.
אתם יודעים שמעולם לא זחלתי, בתור תינוקת ? הייתי ילדה קצת, ומישיבה ישר קמתי על הרגליים והתחלתי ללכת.
ויש שני סוגים של אנשים. האנשים שהחיים דוחפים אותם מהקצה והם ממריאים, ואלו שמתרסקים.
פ' המריאה. והחיים זרקו אותה בכל הכוח. והיא הראתה לכולם את הטוב ביותר שבה.
ואני בהתרסקות בלתי פוסקת.
ולפעמים זה אשמתי, שלא צימחתי כנפיים, ולפעמים זה אשמת העולם, ששמט את האדמה תחת רגליי.
הרי הם חינכו אותי להאמין שהחברה בסדר, שאני צריכה להתאים את עצמי אליה. לא משנה כמה כדורים זה ידרוש, או כמה פסיכולוגים. שהרי הדבר היחידי שדפוק זו אני.
ולפעמים אני מאמינה בזה.
ואז אני נזכרת למה אני שונאת אותם כל כך.
זו הזנחה. הייתה הזנחה מצידם. באופן מוחלט.
כשהתחננתי לעבור בית ספר והם לא הסכימו ושלחו אותי לפסיכולוגית.
כנשבתי ילדה, או שברתי לאחרת את השיניים באגרוף, או זרקתי על הזה שולחן.
והם התעלמו.
חוץ מכמה נזיפות.
וגם עכשיו, שנה מחוץ לבית הספר ואני זועקת לעזרה, והם משתיקים את הקולות.
כי העולם בסדר ואני זו שדפוקה.
אבל זה אשמתי.
ולא אכפת להם.
אין לי זהות. ואני בשני הקצוות של הקשת הלא-קיומית.
וזין על פסיכוליגים. לנתח את עצמי אני יכולה לעשות לבד.
לעזור לעצמי אני לא יכולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.