נגד מטוסים.

פוסט תגובה למקסימה הזו שהלך לה בחיים.

כתבתי הרוב בתגובה, אבל אני לעולם לא מצליחה להרפות מזה לגמרי. איך מרפים משבע שנים מהחיים ? כמעט חצי מחיי. איך אני אמורה להרפות מצלקת ענקית כזו ? וזה קל יותר לכתוב בגוף שני.

זה מתחיל בגן חובה. לכאורה לא מזיק. אז הבנים חופרים בור גדול בחצר ומנסים לדחוף אותך אליו. ומושכים בצמה. ולועגים לך. וזה בסדר, כי הם בנים, זה מה שהם עושים בגיל הזה, ואת מבינה את זה גם בתור בת חמש, באופן מסוים. וזה בסדר, אם יש לך חברות. כי אתן נגעלות מהבנים ביחד. אבל גם הבנות מתרחקות ממך, ולועגות, ומציקות, ומסתירות את הסודות הכי טיפשיים ששמעת בחייך. אבל כולם יודעים חוץ ממך, וזה כואב. ואת מנסה להתחבב, באמת, אמא שלך תורמת צעצועים, ומדברים עם הגננת, והגננת מציעה להקפיץ אותך לכיתה א', כי את ילדה כזו מבריקה, ואמא, כמובן, מסרבת, כי אם היא לא מסתדרת עם בני גילה, שתסתדר עם גדולים ממנה ?

ובכיתה א' את לומדת לקרוא, וכל מה שהסביבה לא נותנת לך את מוצאת בספריה הקטנה עם הספרים הטיפשיים. ואת עוד מנסה, ממש מנסה, שידברו איתך. אחת מדברת איתך קצת, וכמתחילים להציק גם לה היא מפסיקה. בשלב כלשהו את נשברת ומכה חזרה.

בכיתה ב' הם עדיין לא מקבלים אותך, אבל הם מבינים שאת לא הולכת להיעלם, למרות שהתחננת בפני אבא ואמא שיעבירו אותך בית ספר. ויש שולחנות קבוצתיים, אז את יושבת בשולחן, דחוקה בפינה, ומשתדלת להצטרף לדיבורים שלהם על 'קטנטנות' ושאר התוכניות. ויש לך כמה חברים, שיגדלו להיות אויבים, וזה מספיק, לרגע. אבל כמובן שזה לא מחזיק מעמד ואת שוב מוצאת את עצמך נדחקת לשוליים והולכת מכות פעם בשבוע, כי זה לא אשמתך שזרקו עלייך סרגל, את רק רוצה להתגונן, כי המורה לא שמה לב  וכבר יש לך חתך בזרוע, וכשהילדה ההיא אומרת עלייך את הדברים המגעילים האלו, כי גם אבחנו אותך עם הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, ואבא טורח לבוא כל יום כדי להביא לך ריטלין ולראות שאת לוקחת אותו, אז את מחטיפה לה אגרוף, הכי חזק שאפשר, כי זה כבר שלוש שנים ולא נראה שזה עומד להשתפר.והיא שוברת את השן הקדמית, אז האב בית מתערב, ואת לא יכולה לשלוט בעצמך. את רוצה לרסק אותה, לרסק את כל אלו שלועגים לך ומרביצים לך, ואת בכלל לא מבינה שזה הרע במיעוטו, שהמצב לא ישתפר, הוא רק יחמיר. והם משעים אותך מבית ספר ושולחים אותך לפסיכולוגית, חצי שנה את באה פעם בשבוע, מדברת על כלום, או על איזה ספר שהספרנית נתנה לך ובונה דברים מלכו, או בצדפים בארגז החול, ואת בכלל באה לשם רק כי ליד הלשכה יש גן שעשועים נחמד, עם אומגה, אות כל כך אוהבת את האומגה, שאבא מרשה לך חצי שעה אחרי זה להיות שם. ואז האומגה נשברת ונמא לך, ואת מתחילה להילחם ולא הולכת יותר ובסוף הם מוותרים. הדרך חינוך שלהם- בסוף הם תמיד מוותרים, מוותרים עלי. אז בכיתה ג' מתחילת השדנה הם נותנים לזה שם אחר ואמרים פעם בשבוע, במקום השיעור ההוא, את הולכת למטפל בתנועה, או חרא כזה. וזה לא עוזר, כי בשנה ההיא הכל מחמיר. הם מתחילים לזרוק את הדברים שלך מהחלון וזו הפעם הראשונה שזורקים עלייך מספריים, ואת במזל מתכופפת מספיק מהר, כי שניה אחר כך הן היו תקועות לך במצח. אבל אף אחד אל רואה, לפחות לא אף אחד שאכפת לו. קרובת משפחה שלך שם באה וצועקת על הילד, אז הוא משתתק לרגע. ואת ממשיכה לבלות כל רגע בספריה, מבקשת עוד ועוד ספרים לקרוא. כי הדמויות שם כמעט חברות שלך, ואז יש את המבחנים האלו למחוננים, וישבת ליד מישהי שלא הייתה רעה אליך בזמן ההוא, ועשינו כזה ביחד, בשורה האחורית, ובשאלה האחרונה אני רואה שגיאה ומתקנת, והיא לא מקשיבה לך, אז את עוברת שלב והיא לא, ועוד מבחנים. והאמת שאת עושה את זה מקנאה על אחותך, שהיא לא עברה, ואת רוצה לעבור כדי להוכיח שהיא לא הכי טובה, המושלמת הקטנה, שאת חכמה יותר, מוצלחת במשהו. ואת הולכת כל יום לדואר לבדוק מה התשובה. בכיתה ד' אומרים לך שהתקבלת, ואולי  מקום שאליו את שייכת, פעם בשבוע. וזה יותר טוב, כי אנשים שם מדברים איתך, עדיין שקטה, ועדיין בצד, אבל הם לא שונאים אותך, ולא לועגים לך, אז זה מדהים, זה מצוין, זה מבריק.אבל בבית ספר אף אחד לא יושב לידך, ואת ממש מנסה להיות בצופים, כאילו שזה הפיתרון, והמדריכה משתדלת, נורא משתדלת, ולא מצליחה. את מתחילה לכתוב יומן, רצוף שגיאות כתיב, וכותבת על דבר אחד בלבד- מוות. אנשים מתים שאת מכירה, וכמה שלך נמאס. רק בת 10. והחברה הדמיונית שלך היא יצור מופשט, היא הרוח שמלווה אותך בכל צעד ונושבת בעצים, ואת מקשיבה לרעש שלה ויודעת מה היא אומרת, שהיא נוזפת, שהיא מנסה לעודד. בכיתה ה' כבר עברת עוד כמה פסיכולוגים בשמות שונים, והנה עוד אחת חדשה, אבל נמאס לך ממנה מאוד מהר והבית ספר כבר לא יודע מה לעשות, בדיעבד את מגלה שהוא לא מוכן שתהי שם בלי טיפול כלשהו.ולמחוננים מצטרפת מישהי, שאולי היא תקרא את זה, וזה כנראה הדרך היחידהש בה אי פעם אני אגיד לה את זה, שהיא הצילה אותי. בד"כ אני זוקפת את זה לאינויאשה, כי ראית את המחברת שלה של הסדרה, ואת אהבת את הסדרה, אז התחברתן. והייתן ביחד כמעט כל הזמן. וזה עזר. זה נורא נורא נורא עזר. בכיתה ו' המצב לא יכול להיות גרוע יותר. הם זורקים לך את הדברים מהחלון, או לשירותים, יורקים לך על השולחן, למרות שהוא גם ככה נפרד מהשאר, זורקים עלייך מחשב, ואת זורקת בחזרה שולחן, ורק אותך מאשימים, העלאק חברה שהייתה לך משפילה אותך מול כולם, והפסיכולוגית, או פסיכיאטרית, רושמת לך כדור, שלא יהיה לא מושג מה הוא יעשה לך רק שנים אחר כך. ואם היית שקטה מקודם, אז עכשיו את בלתי נראית. את רוצה לזרוק עליהם שולחן, לפצח להם את הראשים, שלרוף אותם, ואת לא מסוגלת להוציא הגה. מחסום כימי לפה, רספירדל, נותנים את זה לחולי סכיזופרניה כדי למתן את האגרסיות שלהם, כי היית ילדה אגרסיבית. את כבר יודעת שאת לא מסוגלת להמשיך איתם עוד שנה, וההורים הפעם מקשיבים ורושמים אותך לבית ספר אחר. אבל עד אז יש הרבה זמן, ואת עושה משהו שלא עשית לפני כן, מבריזה משיעורים. בימים רעים את הולכם ובוכה בין המדפים של הספריה, משתדלת לא להרטיב את הדפים, בימים טובים יש איתך עוד אחד, ששמעתי שהועף מבית ספר. אתם יושבים מאחורי שורת עצים, והוא כבר בגיל הזה מעשן, ואת יושבת שם בדממה, לא מביטה לכיוונו, והוא עושה אותו הדבר. לקראת סוף השנה מגיעה עוד מלאכית בתור בחורה מבוגרת יותר שמצטרפת לבית ספר שאליו תעברי, רק לכיתה י'. היא מכירה לך את נפלאות מפלט האינטרנט, הקהילה הקטנה שלך שם, שהצילה אותך כל כך הרבה פעמים. החטיבת ביניים לא משתפרת יותר מדי, אבל היא משתפרת. לכיתה ט' את חוזרת לבית ספר איפה שהשנואים שלך היו. בכיתה י' את פורשת מבית ספר. בי"א בית ספר חדש. והנה את. שבורה, מרוסקת, מלאת צלקות קרב. לא יכולה לכתוב דבר כזה בלי לבכות. מתוסבכת, ושונאת את עצמך, כי אם כולם שנאו אותך, משהו בך חייב להיות דפוק. והתוכנית  הזו על החרם, הציעו לך להשתתף, ולא היית מסוגלת לומר את זה. איך את יכולה ? ומה אם הם יקראו את זה ? ומה אם הם יראו כמה הם הרסו אותך ? את יודעת כמה זה יגרום להם אושר. את תמיד מאשימה את עצמך, כי כשהשאמת את העולם העולם סטר לך ואמר שלא, משהו בך חייב להיות דפוק, לא בחברה, אנחנו המונים, ואת אחת, אנחנו חזקים, ואת חלשה, אנחנו צודקים, ואת טועה. ומי יעז להתווכח עם החברה?

בפסיכולוגים אני לא נוגעת. גם לא בתרופות.

אבל מדי פעם לפעם אני רואה אותם ברחוב ובא לי לרסק כל עצם בגוף שלהם.

את הזכרונות אני משתדלת להרחיק, וההורים לא מבינים את זה.

הם זורקים איזו הערה, והכל חוזר אלי.

וזה אחת הסיבות שלעולם לא הצלחתי לאהוב אותם.

הם השאירו אותי כטרף לרוע הזה, והיו בטוחים שאני הבעיה.

ואני ילדה שבורה.

וידעתי להילחם, ידעתי להחזיר פיזית, בשלב מסוים גם טיפה מילולית, הייתי קצת תמימה, אני מודה.

אבל אף אחד לא נלחם לצידי. ואת המלחמה המתישה הזו נלחמתי לבד, עם מחסום כימי לפה ובידיים חשופות.

אז כן, צריך להילחם,

ולא, זה לא תמיד עוזר.

אתה לא יכול להילחם את המלחמות הנוראיות האלו לבדך, כשאורמים על טראומת ילדות של התעללות, מדברים על מבוגרים תמיד, אף אחד לא אומר לך מה ילדים עושים.

אבל למלחמות של ילדים אין חוקים.

זו הילדות שלי, בואו לא ניזכר בה שוב. ואם במקרה כלשהו מישהו שמכיר אותי יקרא ויזהה- בבקשה צא מכאן, צא ואל תחזור. בבקשה.

.