לא קל לי לבנות את עצמי מחדש כל יום. לפעמים אני לא מצליחה לקום, נשארת בדמדומים המסוייטים שלי עם גפיים שמרגישות זרות. ולפעמים אני קורסת למיטה, מרגישה קפואה, שומעת קולות, מדיחקה זכרונות.
משום מה אני לא מסוגלת לבכות על עצמי.
אז אני מוצאת לי סרט או סדרה עצובה, או ספר עצוב, וקוראת, ובוכה.
ובזמן האחרון, נכנס בי איזה דיבוק מטופש, רצון עז, לאסוף את הדמעות.
כי לבכות משחרר.
כי לבכות מתיש.
כי אם אני אאסוף אותן אולי אוכל לבכות על עצמי, לא על אחרים.
אולי אוכל לשטוף את המועקה.
אבל אני אף פעם לא עושה את זה.
מצד שני, קיבלתי צבעוני מנייר, ונחתכתי, והפצע התחיל לדמם. ולא יכולתי לעצור בעצמי. מרחתי את הפרח במאות נקודות קטנות של דם.
זה התחיל בגבעול, והמשיך לפרח עצמו.
נייר לבן שהפך לאדום-חום חלודה.
הנאה חולנית קטנה.
אני רוצה לאסוף אותי מהרצפה, עם דבק שיחזיק מעמד, אולי עם תפרים, כי נמאס לי להתפרק בכל משב קטן של רוח.
ואני לא מסוגלת.
הוא אז אמר לי לפנות לתרופות.
אבל אני זוכרת איך זה מרגיש.
ואני לא חוזרת לשם.
לאסוף את הדמעות אולי זה כמו לאסוף את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.