נגד מטוסים.

אותה הבדידות הריקה שלך.

ואני לא מבינה מה מצאתי בך. או מה אני עדיין מוצאת בך.

זו כוחה של אובססיה.

עובר עלי יום מחורבן, ואתה צץ משום מקום.

ואתה הולך להיות חובל, ואין לך חברה, ואתה לומד באותו המקום, ואתה אותו הבחור, רק גדול יותר, בוגר יותר.

ואותו הכאב העמום, ואיך שאני מרגישה כל כך מעט, אבל כשראיתי שזה אתה, הדופק שלי עלה למאה שלושים.

לא ראיתי אותך בערך כבר שנתיים.

וזה הזמן שבו אני אמורה להתבגר עליך סופית, לא ? שכל זכר מהריח שלך יחלוף מגוף שלי.

אני רוצה לראות אותך, אבל זה לא יעשה לי שום דבר טוב, להכניס אותך למערכת.

ואני לא רוצה אותך קרוב אלי.

אני רוצה אותך במרחק שנות אור.

כי אני עדיין חושבת עליך, הרבה, ושונאת כל שניה ומתגעגעת לכל דקה.

ועדיין כואב לי.

ועדיין יש בי חור קטן.

ולשמוע ממך ימוטט אותי לחלוטין.

אז תסתלק, בבקשה. ותישאר, בבקשה.

אתה לא עושה לי טוב, אבל אני כל כך מתגעגעת, החיים שלי קורסים, ולדבר איתם פעם היה מעלה לי כזה חיוך.

ואולי לעשות אותך יעשה לי אפילו יותר טוב.

.