| 4/2012
כִּשּׁוּפִים.
זה היה בערך באמצע כיתה ז'. ישבתי במקום שלי בשורה הראשונה; היה חינוך וזה היה יום ראשון בשעה הראשונה.
"היום תצטרף תלמידה חדשה," הודיעה המורה בשעמום ואני לא התייחסתי.
הדלת נפתחה בחריקה, והתלמידה נכנסה.
כשראיתי אותה, הלב שלי החסיר פעימה והייתי בטוחה שזהו זה, כנראה שאני לסבית.
היא הייתה בגילי, אבל גבוהה, כמעט מטר ושבעים, ורזה עם רגליים ארוכות. השיער שלה היה שחור וארוך ומבריק, שנפל בתלתלים מושלמים על גבה; העיניים שלה היו בגוון המושלם של כחול בין ערביים, ומצטיירות כחתוליות; האף הקטן שלה מושלם וישר, והשפתיים שלה אדומות וציוריות; כל פרט בה, מכף רגל ועד ראש, היה פשוט מושלם.
היא לבשה את חולצת התלבושת האחידה, חולצת וי שחורה זהה לשלי, ג'ינס ומגפיים, ועליה הם נראו כמו משהו שמציגים בתצוגות אופנה. ידעתי שהיא בטח איזה מלאך שירד משמיים לשמח אותנו.
לרגע אחד קפץ המוח שלי אליי, לעומתה, המהממת-
שיער שחור מקורזל ודהוי, שפתיים יבשות, אף רחב ופחוס, גוף מלא וכבד ורוטט, ובקושי מטר שישים. ונראיתי כל כך מוזנחת.
המקום לידי היה פנוי, והיא התיישבה על ידי. הרמתי את הבקבוק ולגמתי לגימה ארוכה, רק כדי להוריד את היובש מהפה.
"היי," היא אמרה לי בשקט.
"היי," השבתי לה באותו השקט השמור לשיעורים.
"אני קסנדרה, אבל את יכולה לקרוא לי קאסי," היא אמרה במבטא אמריקאי וחייכה אלי חיוך שכולו שיניים לבנות.
חייכתי אליה בחזרה.
מאותו היום היא הייתה חברתי הטובה ביותר. הלכנו לכל מקום ביחד- לקניות, לשיעורים בבית הספר, למסיבות, להופעות, לכל מקום. בלתי ניתנות להפרדה. היא הייתה כל כך נחמדה, אליי ואל כולם, ואתה הרגשתי ממש נחשקת.
היא עזרה לי להשיג את החבר הראשון, ונתנה לי את האומץ להיפרד ממנו; אנשים התייחסו אליי טוב כשהייתי אתה. היופי שלה, במקום להעפיל עליי, הקרין אליי והציג אותי באור יפה יותר ממה שאני באמת.
אבל לא הייתי מרוצה מעצמי. היא הייתה חברתי הטובה ביותר ולא יכולתי להפסיק להשוות אותה אלי.
יום אחד, בסוף י"א ובסוף הבגרויות, היא ישנה אצלי ללילה ושם היא סיפרה לי את סודה הגדול:
"אני מכשפה," לחשה לי בלב הלילה.
נרדמתי מיד. הייתי עייפה, וכשקמתי בבוקר לא הייתי בטוחה אם מילים אלו היו פרי דמיון דמדומי השינה או מילים אמתיות.
"את מכשפה?" שאלתי את קאסי.
היא השיבה לי בחיוך המבריק שלה.
"תראי לי, בבקשה," ביקשתי ממנה.
היא רצה אל המטבח שלי ולקחה את הסכין החדה. לפני שאספיק לעצור אותה חתכה לעצמה חתך ביד, שמיד התחיל לדמם.
היא עיוותה את פניה לרגע בכאב ואז בידה השנייה, באצבעותיה הדקות, התחילה לצייר על כף ידה ציור מוזר, מין משושה שבור ועקום.
"זה לא מוכיח שאת מכשפה," אמרתי.
אבל אז היא ליקקה את ידה בתנועה ארוכה וחלקה, ועם הדם על לשונה הגתה מילה שלא דמתה לשום מילה אחרת שאני מכירה, מילה שהדהדה בחדר כמו במערה. מילה שידעתי שפירושה הוא זימון.
האוויר התאבך, ומשום מקום הופיע ספר גדול בכריכת עור קשה, שריחף באוויר.
"זה מספיק, קאסי, אני מאמינה. צריך לתפור לך את החתך," הפצרתי בה.
"אני יכולה לתפור אותו," השיבה לי. "אל תדאגי, אני אראה לך כשף אמתי."
היא דפדפה בספר המרחף, ומצאה ציור מורכב של משולשים ועיטורים וציפור. כמו קודם, ציירה עם דמה על ידה וליקקה את ידה, ועם הדם, שלא נטף ולא נזל, אלא התקבע על לשונה, הגתה עוד מילה.
האוויר רטט סביבה, ובמקום קאסי ריחפה לי סנונית במטבח, ועל כנפה של הסנונית התנוסס הציור, שדעך עד שנעלם, ושוב חברתי הייתה במטבח.
"וואו."
עוד הבזק של חיוך והפצע המדמם שבידה התאחה, כשעל לשונה טבוע ציור של תפירה.
"אני יודעת איך את מרגישה, אני יכולה לעזור," היא אמרה וחיבקה אותי.
"את יכולה לגרום לי להיראות כמוך?" שאלתי.
"כמובן, המשפחה שלי מוכרת כישופים. אבל בגלל שאנחנו חברות, אני אתן לך אחד חינם."
"אבל אימא שלי לעולם לא תסכים לי להשתמש בכשפים!"
"תביאי אותה לחנות, היא תראה שהכול טבעי," אמרה לי קאסי. "ותבחרי איזה כישוף את רוצה."
"אני רוצה להיות רזה וגבוהה," אמרתי מיד.
"זה שני דברים שונים."
"אז רזה, קודם כל רזה!"
"תני לי לארגן דברים, ותפגשי אותי מחר אחרי בית הספר בשדה."
וקאסי נעלמה משם.
בערב אמרתי לאימא שיש למשפחה של קאסי חנות, ושהיא חייבת ללכת לראות, ואימא הסכימה, היא אמרה שתלך למחרת בבוקר.
למחרת קאסי לא הגיעה לבית הספר, אבל באמצע יום הלימודים קיבלתי מאימא טלפון. "החנות שלהם פשוט נפלאה, הם הביאו לי כישוף נגד קרחות בחינם, אבא שלך ממש ישמח!"
"אז את לא מתנגדת לכישופים?" שאלתי אותה.
"הייתי שם ותחקרתי אותן, אבל ראיתי את המרכיבים והכול טבעי. יקר, אבל טבעי."
"תודה, אימא! אני אאחר לארוחת הצהריים."
עם הצלצול רצתי לשדה, מתרגשת מהידיעה שסוף סוף אהיה רזה ויפה. קאסי חיכתה לי שם, עם חיוך נפלא ועם מדורה קטנה.
"חם היום, למה מדורה?"
"זה לכישוף," הסבירה וחתכה את ידה. היא דפדפה בספר הכשפים והושיבה אותי על שרפרף מוגבה מעל המדורה. בידה היה ברז מים ישן ומפורק, ומכחול. פחדתי למוות, איך הכישוף הזה עובד? אבל בטחתי בקאסי, היא לא אכזבה אותי עד כה. היא ציירה סביבי בדם כוכב מחומש ואמרה מילים, ולפתע לא יכולתי לזוז, לא הרגשתי כלום. ראיתי אותה, אבל זה כל מה שיכולתי לעשות.
היא התקרבה אליי, סימנה אותי בדם שלה ומהעור החשוף שלי ליקקה את הציור, ובלי שום התראה- תקעה את הברז בירך שלי.
היא סובבה את הידית של הברז, אמרה עוד כמה מילים, ואז זה התחיל- דבר גושי, צמיגי ולבן-אפור יצא מהגוף שלי. שומן דחוס, נוטף, מבריק, אחיד ומסריח נשפך מהירכיים דרך ברז אל מדורה, שם הוא תסס והעלה עשן.
שמחתי שלא הרגשתי כלום, ושמחתי עוד יותר שהגוף שלי מסלק את המטרד הלא בריא והמגעיל, ומתחיל להצטמק למידותיו האידיאליות. העור נרפה, כעת שלא היה לו במה לתמוך אלא בשרירים, וכשהשומן הפך לשומן מעט דמי, קאסי סגרה את הברז ושלפה אותו ממני.
קמתי, קלילה עם עור רפוי ורזה כמו מקל.
ועכשיו שנאתי את עצמי בצורה אחרת- העור שלי היה רפוי ומדלדל, וכל זכר לחזה שלי נעלם.
"קאסי, אני רזה, אבל מה אני אעשה עכשיו? מה עם העור? והחזה שלי? ומה עם זה שאני עדיין כל כך נמוכה?"
קאסי הביטה בי ברחמים, "תבואי אלינו לחנות ותקני מה שאת צריכה. אני מצטערת, אבל אני יכולה לתת רק כישוף אחד בחינם."
באתי לחנות, נלהבת ונרגשת, אבל כשראיתי את המחירים, פניי נפלו. לא יכולתי להרשות לעצמי זאת. הבכי עלה ללא שליטה, וקאסי יצאה מהדלפק וחיבקה אותי.
"אני אעזור לך למצוא עבודה," הבטיחה.
והיא קיימה. מצאתי עבודה במוקד טלפוני- שכר זעום, שעות קשות- אבל כל שעה שעבדתי קירבה אותי אל המוצרים הנחשקים.
עם משכורת אחת קניתי משחה לאקנה, ועם עוד שתיים כשף לעור הפנים; עם המשכורת הצבאית כל חודש הלכתי לקנות שיקויי צמיחה, ואחר כך גם כשף לגובה.
ועם הדרכתה של קאסי קניתי עוד ועוד ממוצרי החנות, שכבר תפסה פריסה עולמית ותמיד הייתה צפופה.
איגוד הנשים האמתיות מחו נגד הכשפים, אבל מעטות הקשיבו להן. הכשפים היו פתרון קל, זמין ונוח, גם אם יקר.
האף שלי התיישר וקטן והעצמות התעדנו והמותניים צרות והשפתיים אדומות והשיער מבריק.
הייתי יפה כמו קאסי, והלכנו לכל מקום ביחד- לקניות, לשיעורים באוניברסיטה, למסיבות, להופעות, לכל מקום. בלתי ניתנות להפרדה.
את החבר השגתי בזכותה והיא עמדה שם בחתונה שלנו, ואני עמדתי בשלה.
בחדר הלידה היינו בחדרים צמודים, והבנות של שתינו גדלו ביחד והיו חברות טובות כמו שאנחנו היינו.
גם בגירושים עמדנו זו לצד זו, וכשהבנות עזבו את הבית.
ויום אחד, כשישבנו אצלי בבית ושתינו קפה, שאלתי אותה שאלה שעלתה בי באותו הרגע-
"קאסי, איך היית נראית אם לא הייתה מכשפה?"
והיא חייכה אלי את החיוך המבריק והמושלם שלה ואמרה: "אני אראה לך אותי בלי הכשפים."
היא השתנתה במהירות ופתאום נהייתה כל כך צעירה, והיא לבשה את אותם הבגדים שלבשה כשפגשה אותי.
המגפיים והחולצה השחורה והג'ינס, רק שהיה לה שיער שחור מקורזל ודהוי, שפתיים יבשות, אף רחב ופחוס, גוף מלא וכבד ורוטט, ובקושי מטר שישים. ונראתה כל כך מוזנחת.
ואז הבנתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.