אני תמיד נותנת שם לפוסט לפני שאני כותבת אותו. אבל נורא התלבטתי אם לקרוא לו הצלה או מלחמה.
לנסות לשמור על החיוך כשהכל עגמומי.
הלווייתן מבבל הוא לא סתם הספר האהוב עלי.
ציטוט:
"אתם בסדר, רק העולם מסביבכם נעשה מדכא ומחניק ורקוב ומגעיל. בעוד רגע תתפסו כלי נשק וצעשו משהו נורא."
במידה מסוימת זה נכון.
אני רואה את כל הריקבון בעולם הזה, את השורש של הבעיות. אבל הן גדולות עלי, והאידיאולוגיה שלי לא מתאימה לכולם.
אני רקובה יותר מכם אפילו, אני רקובה מתוך יאוש ומתבוססת במחשבות של עצמי.
ביליתם פעם יום שלםב מיטה לא כי הייתם חולים ? כי פשוט לא הצלחתם לגייס את כוח הרצון הנדרש כדי לקום ולעשות משהו?
זה משהו מרסק. כמו גוש אדיר שלוחץ לי על החזה ומטפס מהגרון.
זה מוחץ אותי לחלוטין. המוח שלי קורס תחת המחשבות שהוא מייצר.
למדתי כמה דברים.
למדתי להחניק דמעות שצועקים עלי.
למדתי להדחיק רגשות.
למדתי לתמצת את כל מה שאני מרגישה למילים ספורות.
למדתי לדפוק את הראש בקיר כדי לקבל טמטום חושים זמני.
למדתי לחייך בעליצות ולהגיד שיסתלקו.
לפני כמה חודשים היא עוד הייתה באה לבקר, הייתה צועקת עלי שאני לא בסדר ומסרבת לצאת מהבית שלי. אני לא הייתי מדברת איתה ואמרת שזו הסגת גבול. היא הייתה אומרת שאני חברה שלה. ולי לא היה אכפת. הם היו מתקשרים לבדוק מה שלומי.
היום זה נפסק.
כל רגע נראה חסר תועלת, ויש לי שאיפות אדירות, אבל אני יודעת שאני סתם אאכזב ואתאכזב.
אני מרושעת כלפי מישהו שלא סתם אוהב אותי, אלא אובססיבי כלפי לחלוטין, ואני נזכרת באותו בחור שהייתי אובססיבית אליו ותוהה אך אני יכולה להיות כל כך מרושעת.
אני בקושי מצליחה לאכול.
אני לא נרדמת ולא קמה.
אני רואה כל מה שלא בסדר.
אני רואה איך החיים האלו לא שווים פרוטה.
אני יודעת שהכל בראש שלי, אבל זה לא משנה.
כי מבעד לכל זה אני רואה את האמת החלקלקה הזו, שנצבעה בפסטלים זוהרים כדי שתתאים לשקרים שמספרים לנו.
יש המון נחמות קטנות-
פיסת שוקולד, תוכנית טובה בטלוויזיה, סדרות, ספרים, מוזיקה ועוד.
אבל שום דבר לא משנה את הרגשת הריקנות הזו.
אני בשלב שאני כבר לא ממש מנסה להילחם. רק קצת.
הזמן שוחק והשנים שוחקות. ויש לי תזכורת תמידית בצורה של יומן בכמה שנים אני נלחמת.
היומן נכתב קצת לפני יום הולדתי העשירי וקצת אחרי ואז ננטש.
אני דיסגרפית, אני לא יכולה באמת לכתוב או לצייר.
זה באמת כואב לי, בשרוש כף היד.
אני רואה איך כולכם מסתכלים עלי במבט מעורר רחמים.
ואיך כולכם יודעים יום אחד עוד אגמור בבית משוגעים, ושהיום הזה מתקרב.
אפילו אמא שלי הודתה בזה.
אין לי עתיד, השלמתי עם זה,
מעולם בכלל לא חשבתי שאגיע לכיתה י'. מי דמיין את זה בכלל ?
העולם ממספר אותנו. זה עוד דבר שמטריד אותי. זה לא שאני פרנואידית, אני יודעת שעוקבים אחרינו.
כל בדיקת דם, כל שערה שנושרת. אני יודעת את זה.
והיי, אנשים יקרים שלי, אם אמות, אל תכעסו או תתעצבו.
תזכרו שזה מה שרציתי.
ותזכרו לא היה דבר שיכולתם לעשות כדי לשנות את זה.
אני לא מעוניינת להיות מסוממת, תודה רבה.
וכל פעם שאתם הורסים לי נסיון, אתם רק דוחים את המוות. גם אם אגיע לבית משוגעים- זו רק דחיה של מה שנועד לבוא.
אז הפוסט הזה יצא מאוד פסימי.
אבל נמאס לי להילחם.
התהום חלחלה לנפש שלי והשחיטה אותה לחלוטין.
אין בי שום חיונית שהחיים דורשים.
עד כאן-
.
עריכה:
הוא צודק. אני לא יכולה להמשיך ככה. מצטער ואוהבתת. היי שלום.
ותזכרו שלא יכולתם לעצור אותי. בשום דרך.