נגד מטוסים.

הידיעה שהזמן מתקתק אצלי. במהירות.

ואני יכולה להרגיש כל פעימת לב שלי, כי כל הגוף שלי יודע שכל אחת יכולה להיות אחרונה.

וזה כאילו שאני מנסה לרוץ במרוץ שאין לו סוף, ושאני לא יכולה לנצח בו,

ובמקום קו סיום, יש מבוים סתום.

ואז יש לי שתי דלתות, שתיהן שחורות, ובשתיהן קו סיום.

אחת מובילה לטמטום חושים והשניה מובילה לשום מקום.

והשעון דופק, תיק-תק, תיק-תק. עם כל יום שעובר את צריכה לבחור.

ויש כל כך הרבה דברים שאני עוד רוצה לעבור לפני שאהיה מוכרחה לבחור, אבל הבחירה מתקרבת במהירות מסחררת.

אנשים אומרים לי 'תחברי בטמטום חושים, זה נחמד יותר וזה נגמר'.

אבל המחשבות לא נגמרות, והידיעה תמיד שם.

ועם כל הדברים שאני עוד רוצה לעשות, אף אחד מהם לא שווה את זה, אף אחד מהם לא שווה את הרגעים מבין לבין, ורובם בסוף נכשלים.

ואז הדלת לשום מקום נראת מאוד מפתה, וכבר כמה פעמים הצצתי לתוכה, אבל עוד לא נכנסתי.

ואם לא אבחר בשום מקום, ידחפו אותי לטמטום החושים.

זה שאני נראית מאושרת זה לא מה שזה נראה.

לסיום, שיחות שבאמת קרו לי עם אנשים:

"באיזה גיל חשבת שאגיע לבית משוגעים? ואת האמת. ותענה." "19."

-

"באיזה גיל חשבת שאגיע לבית משוגעים? ואת האמת. ותענה." "לא חשבתי על גיל מסוים. " "אבל ידעת שזה יקרה." "בדיוק כמו שאת יודעת."

עד כאן-

.

נ.ב: אני מאסטר בפוטושופ אונליין.