נגד מטוסים.

דני רוצה שאני אלמד לשיר את אווה מריה, של שוברט.

עזבו את זה שזה בגרמנית.

1. זה גבוה רצח.

2. זה מאמץ את הסרעפת ברמה מטורפת.

3. זה טיפה מכאיב בגרון.

4. אני לא יכולה להכניס כל כך הרבה אוויר בבאת אחת.

ואני מגיעה לגובה, עם זיוף שטותי בהחלט, שחימום יפתור בקלות. אבל אבל אבל. הסרעפת שלי לא עומדת בזה.

וזה בגרמנית.

אני חוזרת ללימודים.

הצילו.

-אז נטשתי, אז מה ? קורה-

כולם פונים נגדי, מנצלים את החולשות שלי.

אני לא מטומטמת, אני יודעת מתי לסגת כשמאיימים על הכוח שלי. מתי לסתום את הפה ולהוריד פרופיל.

אבל בתוך כל הכאוס שאני חווה, אני מגלה כמה נשמות טהורות.

כמובן, זה מוערך על יתר המידה, אבל בכל זאת.
אני מצטערת שאני דפוקה, אני מצטערת שאני לא דפוקה.

אני חושבת שאני על נדנדה רגשית. רגע אחד לחזור לבית ספר, רגע אחד להתאבד. ואני מוכרחה להחליט.

וקשה לי. 

כמובן, זה לא הזמן להחליט. היה לי PMS ועכשיו אני במחזור. כושר השיפוט שלי נפגע עקב הורמונים ואיבוד דם. 

בשבת מפגש נתנייתים. יהיה כיף. אני מקווה. 

למרות ששני הנתנייתים היחידים שיש לנו באמת הם צפונבונים מפונקים. כמה מצחיק זה שהצפונבונים של נתניה בכלל בדרום העיר, בפולג.

אז שכטה אולי תגיע, לרמות שותיקים זה קצת רחוק ואין לה אוטו.

ופרח באה.

ונתניה+נתניה יבואו.

ונועה ושירה, אם אני אזכיר להן.

וסוסו.

פפ.

ורציתי לגרור את ר', אבל... נו. באמת.

תתפללו בשבילי, הפסקתי להאמין באלוהות.