נגד מטוסים.

לבד, על המדרגות של האוטובוס.

זה לא שאין מקומות, הם פשוט נורא לא רוצים שאשב לידם.

אתם מבינים כמה זה זורק אותי אחורה ?

חלמתי שש"מ הביסה אותי בבלט בכיתה ג'. ואז התלוננתי לי"ש, שבכיתה א-ב הייתי הרבה יותר טובה ממנה, והיא בכלל לא רקדה בלט. ואז סיפרתי לו על הילדות המזעזעת שלי.

הקטע המצחיק הוא שש"מ באמת מעולם לא רקדה בלט. ואני כן.

וככל שאני חושבת יותר, אני מצטערת יותר על הסיוטים שלי.

ועל זה שאני קצת חכמה מהמוצע.

סיוט נוראי על יצור מיתולוגי לא יכל להיות כזה נוראי, אבל הייתי חייבת לנתח אותו ואת התת מודע שלי.

ועכשיו אני יודעת בדיוק את החולשות שלי.

אני כל כך נואשת לרצות אחרים.

גאד.

בא לי לרוץ ברחוב ולצעוק לאנשים לעזרה ולראות אם מישהו יעזור לי.

ממזמן לא ישנתי כל כך טוב.

מסתבר שמסאז' טוב באמת משחרר לחצים.

(אז פגשתי אותו שלשום באוטובוס, והוא בן 22. אז מה? תמיד נחמד להכיר מישהו נחמד מהיישוב.)