נגד מטוסים.

כמעט התעלפתי בשלולית החורף ואז חזרתי מוקדם, והיום קיבלתי מכה בראש ויש לי בלוטה בגודל של אגרוף והשיער לא מסתדר לי.

וכואב לי, מאדרפאקר.

שיט.

שלחתי לו את האסמס:

"אני יודעת שאנחנו כבר כמעט לא מדברים, אבל רק רציתי שתדע שאני נורא דואגת שיקרה לך משהו... דבר איתי מתישהו."

מאז שהוא התגייס הקשר בנינו כבר מעט התנתק. אנחנו בקושי מדברים. ובכל זאת, ביום הזיכורן הזה, הייתי חייבת לשלוח לו את זה.

אני יודעת שאין לי זכות לדאוג. אני לא קרובת משפחה, וגם לא החברה שלו. רק ידידה טובה, שהכירה אותו במקרה, באיזה גן שעשועים.

ובכל זאת אני דואגת. ובכלל לא ראיתי אותו על מדים...

אני חושבת לעצמי, כל הזמן, מה אם משהו יקרה?

מה אני אעשה בלעדיו?

ומי בכלל יודיע לי, לידידה, לא מהעיר, שהוא הכיר במקרה אז, לפני שנים, באיזה גן שעשועים נידח?

והוא קרבי, תמיד רצה להיות קרבי.

ואני, שרק קיבלתי צו גיוס, חושבת על כל אלו שכבר התגייסו.

וביט, שהתגייס גם הוא לקרבי, ובעקבות טראומה יצא משם, ועכשיו הוא ג'ובניק. גם לו אמרתי כמה שרווח לי שהוא כבר לא קרבי.

כי אני לא צריכה לדאוג, שמשהו יקרה לו שם, בלחימה, בהגנה עלינו.

לא לדאוג, כשהוא מפסיק להתחבר למסנג'ר למשך תקופות ארוכות.

כי אני, הידידה מהאינטרנט, מהקהילה שלנו באינטרנט. אנחנו בכלל לא נדע.

מבחינתנו זה יהיה כאילו הוא התבגר והפסיק להתחבר לאינטרנט. כי איזו משפחה, לעזאזל, תודיע לחברים מהאינטרנט שהבן שלהם חלל, חס וחלילה?

ואמרתי לו את הדאגות האלו, והוא אמר, שזה באמת לא בסדר, שדווקא האנשים היקרים לו מכל- לא ידעו דבר.

אז לא, אין לי זכות לדאוג. אני לא מרגישה בסדר עם הדאגה הזו.

וכן, אני מתאבלת על המתים, אבל אני לא דואגת להם, הם במקום בטוח, שום דבר לא יכול לפגוע בהם.

המשפחה שלהם, הכואבת כל כך, יודעת איפה הם נמצאים עכשיו, רחוקים ובטוחים מכל רע בשמיים.

וזה כואב, לחשוב על המתים, ועל כל מה שהם כבר לא יעשו, וכל מה שהם לא יחוו, ועל איך שלא נראה אותם יותר. ואני בוכה.

אבל גם כואב לי לחשוב על אלו שעכשיו מסכנים את חייהם בשבילנו- ומי מהם נראה שנה הבאה בערוץ 33, בהקראת שמות הנופלים.

הוא לא ענה לאסמס, והדאגה שלי אפילו גדלה.

אז תגידו לי, האם זה בסדר, האם יש לי הזכות לדאוג לחיים ביום הזיכרון?

כי אני מרגישה שאין.

נ"מ.

אני רוצה להישרף.

אני רוצה להיות אמנות.

אני רוצה להיות כלום.

אני רוצה. אני אני ופאקינג אני.

כי מה משנה בעולם הזה מלבדי?

תודעה אחת קטנה.

לפחות הקעקוע שלי הוא מה שהוא אמור להיות.

סימון עצמי, הלקאה עצמית, וכתוב נכון.

אני איוקי.

לכו זדיינו, מגיל 11 אני איוקי.

אני אנוכית, מכורה לכוח, משנה את דעתי כל חמש שניות, קפיטליסטית, חולת שליטה, מטורפת על כל הראש, שרלילה, מלאת שנאה עצמית, דופקת את הראש בקיר,כותבת על אותו הנושא מליון פעם, פחדנית, מזויפת, צבועה, אגדית, רעה, כלבה, מינית, טיפשה, מבריקה, ו... נוטה לתיאורים לא נכונים כמו זה.