אידיוט לא ממש יקר, טוב, תלוי בתקופה,
הרבה מאוד זמן רציתי לכתוב מכתב סיכום, והמכתב סיכום הזה לא יוצא לי מהראש.
אתה לא תראה אותו, ולא כי אני אהסס לשלוח, אלא כי החלטתי לנתק איתך קשר.
איך הכל התחיל? מסיבה. מסיבה ממש ממש דפוקה, שבה הייתי ילדה קטנה ולא כל-כך תמימה, אבל לא אתה האשם בזה.
היה מצחיק, היה משעשע, היה יום כיפי.
אבל לא שם הכל התחיל.
ידידות ושטויות, לראות אותך פעם בשבוע לעשר דקות, לא משהו רציני.
פעם אחת גם באת אלי.
ואז חופש גדול, ונקודת המפנה- ניסיון ההתאבדות הראשון שלי.
כשלמישהו אכפת, כשמישהו שם בשבילך, זה עלול לעורר רגשות רציניים. למדתי את זה על בשרי.
ובדיוק כמו שקרה לי איתך, אובססיה. כי הייתי שם בשביל מישהו ושיקרתי כמה שקרים קטנים. ועכשיו אני יכולה להבין ולגלות טיםה הערכה לאיזה בן אדם חזק היית, לפחות במובן מסוים. הסכמת לדבר איתי לפרקים. וכל ריב של ניתוק קשר היה רק תירוץ להשתחרר מהמועקה הזו. אז אני מצטערת על זה.
ועוד נקודת מפנה, אני באמת כבר לא זוכרת מה קרה, תקופה מטומטמת, תקופה איומה, את כיתה ח' הדחקתי בדיוק כמו היסודי.
זו תקופה בה היחסים בינינו התנדנדו בצורה קיצונית ומדאיגה.
האמת, שאני כבר בקושי זוכרת אותך ואותי. יש לי פרקי זכרונות.
ורובם לא נעימים במיוחד.
אני זוכרת איך אהבתי אותך, לא, זלא לא המילה. איך הייתי אובססיביית לגביך.
וכשאני החלטתי לנתק את הקשר- זו הייתה החלטה נכונה.
ועכשיו זו סגירת המעגל שלי.
אז כן, עוד יש לי רגשות אליך, תמיד כשמתנתקים מאובססיה, שהיא רגש קיצוני ולא בריא, נשאר משהו.
וכשאני חושבת שיש לי אליך אז רגש חיובי אני מתאמצת להיזכר בכל הדברים ששנאתי בך, כדי להפוך את זה לרגש שלילי קיצוני - שנאה.
וגם אם לפני כמה חודשים שלחת לי אסמס והלב שלי צנח, השתלטתי על עצמי, אפילו לא טרחתי לענות. ואפילו שאני עוד זוכרת את המספר שלך בעל פה.
זו סגירת המעגל שלי, אידיוט.
אני השתניתי, אני התבגרתי, אבל זה לא אומר שנחזור לדבר, כי אם נחזור, הכל יצוף כמו תמיד.
שלום, לא להתראות,
נ"מ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.