זה קצת... יותר מדי. הכל יותר מדי.
זה נע בין גדול מדי לקטן מדי בקצב מסחרר, אני כבר לא עוקבת.
זה כיף ומאמלל, בו זמנית.
זה מתיש ומעורר ומרוקן וממלא וממית ומחיה אותי כל פעם מחדש.
ואני לא אעיז לעצור את זה, זו אחריות גדולה מדי.
וככול שאני הולכת וקטנה, ככה זה הולך וגדל.
וככול שאני נהנית יותר, ככה אני סובלת יותר. סליחה, ככול שאני סובלת יותר- ככה אני נהנת יותר.
וזה מתחיל מנגיעה, רק רגע אחד. פעם אחת ואחרונה, אני מבטיחה.
ואולי עוד פעם אחת, לחוש את הסיפוק, להנות מהרגעים האחרונים.
ותוך שנייה את מבינה, שזה לא רגע ולא שניים, זה הפך למציאות, אלו החיים.
ופתאום, זה כבר לא כה זוהר ומאיר, פתאום זה... תפל. זה מעט מדי, זה לא מאתגר. עוד לא נגעתי בקצה.
אז אני מוצאת לעצמי עוד פינה כזו, שבהתחלה תתפוס מקום בחיי בתור פנטזיה בלבד, שתעמוד שם אך ורק בתור פיתוי.
ומהר מאוד... מהר מאוד אני לא אעמוד בפיתוי, וארצה "לטעום" רק עוד קצת, ושוב אלכד לתוך המציאות הזו. המציאות שאני יוצרת לעצמי.
אני מרגישה לכודה בתוך עצמי, ואין שום דרך להשתחרר.
ולרגע אני חושבת, אולי הגיע הזמן שבפעם הראשונה בחיי אקח אחריות, ואלחם.
אמנע מכם את כל הסבל הזה.
אבל איך אפשר כשבדיוק היום שמעתי על עוד דוגמנית שהBMI שלה נמוך בצורה קיצונית,
ונתקלתי בעוד מבט והערה. והג'ינס הקטן, הפך לגדול.
וכשיש לי עוד רשימה של מטלות שחייבות להתבצע כשאני במשקל הזה.
וכששוב שמעתי על עוד אנורקסית שמתה והBMI שלה היה נמוך, עוד יותר.
וכשהראש מוצף וכואב והמחשבות רבות מכדי שהראש יוכל להכיל אותן וזה מרגיש כאילו עוד שנייה המוח עומד להתפוצץ...
אז אני לא יודעת מה לעשות.
זה מצחיק.
שאני מתקלחת ולפתע האור נכבה (אח שלי מחליט להביע את אהבתו העזה אליי) ואני מעבירה את זמני במקלחת בחושך בזמן שברקע מתנגן לו "אם כבר" של היהודים בדיוק בשורה "את החושך במקלחת, את לא שוכחת"
וכמובן כשאני יוצאת אני מתקבלת בברכת "יא חתיכת זונה מזדיינת הלוואי ותמותי, אמן."
אני בן אדם מקסים ואהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
