היא ישבה וקיפלה את ערימת הבגדים. פעם חמישית החודש. מי שהיה מסתכל מהצד, היה חושב שדווקא ערמת הבגדים היא לא ערמה מבולגנת, אבל הילדה חשבה אחרת. היא אהבה לסדר את הארון שלה, ואפילו יותר מזה- היא ניהנתה מלסדר את הארון שלה. כל פעם שהייתה מדוכדכת, כשהמגעילים מבית הספר שוב לקחו ממנה כסף או כשאמא ואבא רבו, היא הייתה רצה לחדר, מוציאה את כל הבגדים מהארון ומסדרת אותם מההתחלה. לפעמים הייתה מסדרת לפי צבע, לפעמים לפי גודל, לפעמים לפי בגדים חמים או קרים.. היום סידרה לפני צורה. כעבור חצי שעה, הארון היה מסודר לתפארת. יותר יפה מכל חנות מעצבים יוקרתית, הבגדים היו מקופלים בצורה מושלמת.

ואז היא שמעה את אמא צורחת, וזורקת משהו. היה קול של זכוכית נשברת, והיה לילדה ברור שאמא שוב עזבה את הבית.

אז הילדה הוציאה את כל הבגדים מהארון, והחלה לסדר שוב. הפעם, בחרה לסדר לפי צבעים. כאשר סיימה לקפל את ערמת הבגדים השחורה, לקחה את המצית שהייתה מונחת על הארון והציתה את הבגד הראשון. היא נשכבה ליד הערימה הזאת, וראתה איך רגע אחרי רגע, הבגד שנמצא מעל נשרף. השטיח גם נדלק, אבל כבר לא היה לה אכפת. "שיישרפו כולם !" צרחה, ופשטה מעליה את השמלה שלבשה. היא זרקה אותה אל תוך השריפה הקטנה שיצרה, ועלתה על הארון. מדף אחרי מדף, הרגליים שלה הרימו אותה מעלה מעלה- וכשהיא הגיעה אל המדף העליון, היא התיישבה. ממש כמו מלכה, היא צפתה בממלכה הקטנה שלה. האש היפנטה אותה, העמידה אותה במקומה, והיא חייכה לעצמה. היא הסתכלה הצידה ומצאה על המדף תמונה מאובקת של אבא מחבק את אמא, מנשק אותה. בלי לחשוב פעמיים, היא זרקה את התמונה מהמדף אל האש, וצפתה באמא ובאבא שלה נשרפים- ומעולם לא הייתה מאושרת יותר .

(קטע קצת משנה שעברה)