החצוצרה ניגנה לה באוזניים. הרעשים כאבו לה, צרבו לה וחתכו לה את הבשר, את המחשבות.

השיר לא נגמר, נדמה היה לה שהוא מתנגן כבר כמה ימים, בלי הפסקה. אבל במציאות, זה היה שיר של שלוש דקות, לא יותר. הסבל הזה שהשיר הביא לה, היא אהבה את זה כל כך. כמו שהיא אהבה להסתכל אל תוך מנורות, או על השמש. היא אהבה כל כך את הכאב החד הזה בעיניים, את העיוורון, החוסר ביטחון שזה נתן לה.

היא גם אהבה את ההרגשה שהערק עשה לה בגרון, השריפה הקלה הזאת, הבחילה, הצמרמורת. היא תמיד הייתה מקיאה אחרי זה, אולי הייתה רגישה לערק. אבל היא אהבה את זה כל כך. גם להקיא היא אהבה, היא הרגישה קלה, כמו נוצה אחר כך. אבל היא גם אהבה לאכול עד שלא יכלה לזוז, לאכול עד שהייתה מרגישה כמו השמנים העצלנים מהסרטים הישנים, שהיו יושבים מול הטלוויזיה כל היום.

היא אהבה כל כך את הדברים ששנאה. היא אהבה סבל, ושנאה הנאה.

אהבה שנאה ושנאה אהבה, כך שאת האהבה היא בעצם אהבה. וכך הגיעה לשלמות